.
Posted on January 24, 2012.
המשבר במצרי הורמוז מאיים להוביל לעימות
למערב לא ברור אם איראן באמת תסגור את המצרים. לטהרן לא ברור אם ארה”ב תגיב בכוח. כך נוצרת הסלמה מסוכנת שיכולה להידרדר
נדב איל
סיפורי ריגול והתנקשות תמיד מרתקים יותר מנתיב ים מרוחק ומנתונים יבשים לכאורה על תעבורת נפט, אך הסיבה למלחמה פוטנציאלית בין המערב לאיראן איננה מסתתרת בשיירי מכוניתו המפוצצת של מדען מהמתקן הגרעיני בנתנז. ההתנקשות הזאת, על תיאוריה הדרמטיים בתקשורת הישראלית והעולמית, היא רק נפץ קטן שהורכב למטען חבלה אדיר.
היא תרמה ותורמת את תרומתה להסלמה במשבר עם איראן, אבל הסיפור האמיתי איננו במזימות הביון, אלא בצעדים האסטרטגיים. הסיפור האמיתי של ההסלמה בשבועות האחרונים נמצא במים הכחולים והעמוקים של הורמוז. צינור החמצן של הכלכלה העולמית.
המקום שבו מועברים בכל יום 17 מיליון חביות נפט, 20 אחוז מצריכת הנפט העולמית, 40 אחוז מהנפט המועבר בים. אין נקודה אסטרטגית יותר לביטחון האנרגיה העולמי, והנקודה הזו תחת איום חמור.
המשטר מרגיש חנק
זה התחיל בקטן. מחוקק במג’לס האיראני (הפרלמנט) שיגר התבטאות על סגירת המצרים כבלון ניסוי. במערב לעגו. זה נראה בתחילה כמו פליטת פה או ביטוי מופרך של גורם משטרי זוטר ופופוליסט; אם להקביל את זה אלינו, מין איום ריק של גלעד ארדן או פאינה קירשנבאום לצורכי פריימריז. אך השווקים העולמיים הגיבו מיד, ובאלימות. מחירי הנפט קפצו.
זה לא כל כך משנה אם טהרן בחנה את הרעיון דרך הפרחתו באוויר או אימצה אותו לאחר
התגובה האפקטיבית של השווקים. מה שמשנה הוא שבתוך זמן קצר אימצה הרפובליקה האיסלאמית תפיסה חדשה לטיפול במשבר הגרעיני. ציטוט של חבר פרלמנט אחד הפך למנטרה, אולי לאסטרטגיה: ב-27 בדצמבר אמר סגן הנשיא רחימי ש “אם יהיו סנקציות על איראן, טיפת נפט אחת לא תעבור בהורמוז”. ב-28 בדצמבר הודיע מפקד חיל הים האיראני ש”לאיראן שליטה מוחלטת על המצרים, וסגירתם תהיה קלה מאוד”
אירועים רבים מתרחשים בו בזמן. הסנקציות שמפעילים ארה”ב והאיחוד האירופי מקיזות את דמה של הכלכלה האיראנית: המטבע האיראני נחלש בחודשים האחרונים ב-40 אחוזים ; תורים ארוכים משתרכים בבנקים, אנשים מוציאים את כספם. האבטלה האמיתית, מאחורי שקרי המשטר, עומדת על לפחות 20 אחוזים; המחירים במדינה מצויים בזינוק מתמיד, והמטבע העובר לסוחר הוא הדולר האמריקאי, באורח אירוני.
אתמול, באקט נוסף של פאניקה, אסר המשטר על שימוש במטבעות זרים ברחבי איראן. במקביל מוסדות וחברות בינלאומיים קוטעים התקשרויותיהם עם חברות איראניות, ציבוריות ופרטיות.
האמריקאים פועלים במרץ וביסודיות חסרי תקדים. הם משגרים את שר האוצר גייתנר ליפן ושליח מיוחד לדרום קוריאה, עוברים מדינה-מדינה כדי לחנוק את האיראנים. הם מצליחים. החשש מפני כניסה לרשימה השחורה האמריקאית מייצר חרם מסחרי אפקטיבי על האיראנים.
האמריקאים נכנסו ללחץ
המשטר מרגיש את החנק, ובמקביל הוא חווה קמפיין של חבלה והתנקשויות שמערער את תחושת הביטחון היסודית ברפובליקה. באותו זמן הולכות וגוברות ההערכות על תקיפה ישראלית אפשרית או על החמרת הסנקציות. ההידרדרות המהירה הזאת היא עוד לפני שהאירופים מתכנסים בשבוע הבא כדי להכריז חגיגית על אמברגו נפט. מאז המהפכה האיסלאמית לא הייתה איראן מבודדת יותר, והמשטר לא היה נתון תחת איום חמור כל כך. המשחק עכשיו הוא על הסכומים הגבוהים ביותר.
רעיון סגירת מצרי הורמוז צץ לראשונה לפני כמה שבועות. הרעיון היה פשוט: אם איראן לא תוכל למכור נפט – אף אחד לא יקבל נפט. אם לא ייתנו לאיראן למכור, איראן תשלח את הצי שלה ותמנע את מכירת הנפט של נסיכויות המפרץ, יריבותיה המושבעות. המשמעות היא היסטריה כלכלית: עלייה מטורפת במחירי נפט וקיפאון כלכלי גלובלי. לבד מפצצה גרעינית, זהו כנראה האיום הגדול ביותר שאיראן יכולה להציב על שלום העולם.
במובן מסוים זה תרגיל מבריק. המשוואה הקבועה של הפסקת הפיתוח הגרעיני או סנקציות נשברה; עכשיו יש לנו סנקציות מול סגירת מצרי הורמוז. “לגבי מצרי הורמוז כל האופציות על השולחן”, העיר אתמול בנחת יו”ר הפרלמנט לרג’יאני. פתאום הוא נהיה אהוד ברק.
התגובה האמריקאית הייתה מהירה: הצי החמישי הודיע, באורח יוצא דופן, שלא “יסבול” שום הפרעה לתעבורה ימית במצרי הורמוז. ב-2 בינואר פתח חיל הים האיראני בתרגיל נרחב במפרץ הפרסי ובמצרים, וחוסיין סלאמי, בכיר במשמרות המהפכה, הגיב בזלזול לאיומים האמריקאיים. מגפת האיומים הזאת הלכה והסלימה, למעשה היא הולכת ומסלימה גם בימים האחרונים.
רק אתמול התבטאו שלושה בכירים איראנים בנושא סגירת מצרי הורמוז. “נפעל לטובת האינטרס הלאומי שלנו”, אמר יועצו הצבאי של המנהיג הרוחני. בסוף השבוע שעבר הודיעה הילרי קלינטון בקולה שסגירת המצרים היא “קו אדום”, וביום שישי ראש ממשלת בריטניה הבהיר ש”העולם יתגייס” ולא ייתן למצרים להישאר סגורים. באמצע השבוע שעבר שיגרה ארצות הברית מכתב לאיראנים, ובעיקר למנהיג הרוחני חמינאי.
כדי להבהיר את מידת דחיפותו ולוודא שיתקבל, הוא הועבר בשלושה ערוצים: דרך האו”ם, באמצעות נשיא עיראק ודרך שגרירות שווייץ בטהרן שמייצגת את האינטרסים האמריקאיים. המכתב, ככל הנראה, היה איום אולטימטיבי. הבהרה לאיראנים שלא יטעו בכוונת אובמה. אם המצרים נסגרים – מלחמה.
האמריקאים לא מבינים אם האיראנים מבינים אותם
האמריקאים להוטים מאוד להסביר את זה שוב ושוב לאיראנים. גם אם יצטרכו לשלוח שלושה מכתבים דרך שלושה שליחים ולשגר שוב ושוב את פנטה וקלינטון לתקשורת. הסיבה פשוטה ומפחידה מאוד. האמריקאים לא מבינים אם האיראנים מבינים אותם. מילות המפתח כאן הן “איום אמין”.
למערב לא ברור אם האיראנים באמת עשויים לסגור את המצרים או רק משגרים איומים ריקים. לאיראן לא ברור אם אמריקה רצינית. למעשה אנחנו לא יודעים מה ברור להם ומה לא. כך, בדיוק, נוצרת מיסקלקולציה. כך נוצרת הסלמה בלתי צפויה. טעות שמובילה לתגובה שאחריה עוד הסלמה ולבסוף מלחמה.
לתוך החלל המתוח הזה נכנסו פתאום ההתנקשות בטהרןוהחשש המתמיד מתקיפה ישראלית שלא תתואם עם וושינגטון. האמריקאים, לפי תגובותיהם, נכנסו ללחץ. הם עשו דבר נדיר ביותר: הבהירו לאיראנים שזה לא הם, המתנקשים בטהרן. שר ההגנה האמריקאי אפילו גינה. “זה לא מסוג הדברים שאמריקה עושה”, הוא אמר בנזיפה. במקביל בוטל התרגיל המשותף לישראל ולארצות הברית, והועלתה דרגת האבטחה של בסיסי הצבא האמריקאי במפרץ הפרסי.
אובמה שוחח עם נתניהו והועברו מסרים, שיועדו גם לאוזניים איראניות, לפיהם הבית הלבן איננו מעוניין בתקיפה חד-צדדית של חיל האוויר הישראלי. כאן בא, בדרך כלל, הקטע המאושש, המעודד: המסרים התקבלו, המתיחות שככה. אי אפשר לכתוב את הקטע הזה כי הוא טרם קרה. אבל יש פיל חדש בחדר, והוא נקרא מצרי הורמוז. את העולם הוא מטריד כרגע לא פחות, וכנראה יותר, מפצצה איראנית. אולי בעצם לא פיל. עז. עז איראנית.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 10