Working Assumption in Israel: Biden Has Decided Not ‘To Become Entangled’ in Wars in the Middle East

<--

הנחת העבודה של ישראל: ביידן החליט “לא להסתבך” במלחמות המזרח התיכון

נשיא ארה”ב ג’ו ביידן נושא על כתפיו את אבן הריחיים של תמיכתו בשתי מלחמות דמים יקרות קודמות • הוא גם יודע שלרוב הגדול של האמריקאים נמאס מהסתבכויות צבאיות מעבר לים • פעולות גמול מוגבלות מספיקות לנשיא בכל הזירות

בימים של חדשות רעות בלתי פוסקות, ג’ו ביידן היה רשאי להתנחם ביום ו’ בחדשות טובות מחזית פוליטית חשובה מאוד: האינפלציה. היא לא סתם פחתה בחודש שעבר, אלא ירדה אל מתחת לרמה השנתית המשוקללת של 2%. בפעם הראשונה מאז שיא משבר הקורונה, מדד המחירים לצרכן ירד, בעשירית האחוז.

אלה חדשות נפלאות בשביל נשיא, שהרקורד שלו הוכתם בקיץ 2022 בשיעורי האינפלציה הגבוהים ביותר זה 40 שנה; וסקרי דעת הקהל חזרו והראו, כי האינפלציה היא נקודת התורפה הגדולה ביותר שלו בדרך אל כהונה שנייה.

אולי. אבל כל מהלך העניינים משקף דרגה כזאת של עייפות מנשיאותו ואכזבה מהתנהלותו, עד שנראה כי שום דבר לא יזיז אנשים מדעתם השלילית. מלכת הקלישאות הפוליטיות, “זו הכלכלה, טמבל”, אינה עובדת כאן. אגב, היא מעולם לא עבדה אוטומטית.

נשכחת ממנה, אבל כנראה חשובה וכבדת משקל ממנה, היא מליצה בת 50 שנה לפחות. “כל פוליטיקה היא מקומית”, אמר אחד הפוליטיקאים המנוסים ביותר שהגיעו לעמדות השפעה בוושינגטון, תומס “טיפ” אוניל. הוא האמין שרוב האמריקאים אינם מצביעים מסיבות מורכבות, או מופשטות, או גלובליות, או היסטוריות. הם עושים כן על יסוד מה שהם מבינים, ומה שהם יכולים למשש.

זו הייתה דרכו של אוניל, פוליטיקאי עממי מבוסטון, להודיע, שהאמריקאים אינם נוטים להתבונן הרחק מעבר לאופק. זה נכון בענייני פנים, וזה נכון שבעתיים בענייני חוץ. אקסיומה בת 150 שנה הניחה שאמריקאים אינם מתעניינים בעולם החיצון. מלחמת העולם הראשונה העמידה את ההנחה בספק, אבל תקופת הבדלנות שבין שתי מלחמות העולם חזרה ואישרה אותה.

מלחמת העולם השנייה, ובייחוד התנהגותה של ברית המועצות בימים שאחריה, שכנעו את ארה”ב למלא תפקיד הנהגה מרכזי. גם כך, מפעם לפעם בדלנות חזרה אל מרכז הזירה. המידה שבה היא נספגה בצופן הגנטי התחוורה עם עליית טראמפ וקריאת הקרב שלו “אמריקה תחילה”. הוא הפיח איבה לכל מה שחשד של “גלובליזם” דבק בו. אחד מיועציו לביטחון לאומי סיפר לימים, כי בין אנשי הנשיא רווח החשש שהוא זומם להוציא את ארה”ב מברית נאט”ו.

“מלחמת עולם שלישית”

ההכרה ש”גלובליזם” הוא אבן ריחיים כבדה, מפעמת במפלגה הדמוקרטית מאז תבוסת הילרי קלינטון ב-2016. אז, הגלובליזם היה קשור בהסכמי סחר רב-צדדיים, אבות הטומאה בעיני מיליונים במדינות התעשייה של המערב התיכון, אשר זקפו לחובתם את שקיעת התעשייה הכבדה ואת הירידה הדרסטית ברמת מחייתם. הסכמי הסחר לא היו באים אל העולם אלמלא שררה הסכמה דו-מפלגתית רחבה על נחיצותם. את ההסכמה הזו טראמפ הצליח להרוס.

במערכת הבחירות הנוכחית, הגלובליזם נצבע בצבעים שונים. טראמפ חוזר ומכריז, כי ג’ו ביידן עומד להוציא את ארה”ב אל “מלחמת עולם שלישית”. יש טעם להניח שההאשמה הזו מדברת אל ליבם של מיליונים, החוששים כי הממסד הנסתר, זה המתואר כ”מדינת הצללים”, זומם לסבך את אמריקה. בעיניהם, פטריוטים אינם שולחים את ילדיהם, או את ילדי שכניהם, לשדות קרב רחוקים, ואינם מממנים מלחמות לא להם בשם “הגנת הדמוקרטיה”.

דור קודם של טוענים רפובליקאיים לנשיאות נטו בדרך כלל לבקר נשיאים דמוקרטיים על רפיון ועל השתמטות מהפגנות כוח. לא עוד. המושל הרפובליקאי של פלורידה, רון דסאנטיס, שבמשך זמן קצר איים על סיכויי טראמפ במערכת הבחירות הנוכחית, הזהיר זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת עזה כי הצי האמריקאי במימי הים התיכון הוא מטרה נייחת (sitting duck), ועל ארה”ב להיזהר שלא להסתבך במלחמות המזרח התיכון.

זו הייתה הכרזה קצת לא צפויה בהתחשב בסמיכותה להתקפת חמאס על ישראל (היא באה בסוף אוקטובר), ובהתחשב בזה שדסאנטיס נחשב לתומך מובהק של ישראל. הוא אומנם ניסה ליהנות משני העולמות, ולטעון שהנשיא עושה יותר מדי ופחות מדי. אבל עצם נכונותו לבקר את המדיניות חזרה ואישרה עד כמה אפילו הרמז של מעורבות מעבר לים אינו פופולרי.

אומנם דונלד טראמפ אישר לפני ארבע שנים את חיסולו של מפקד המשמרות המהפכניים של איראן, גנרל סוליימאני, אבל הוא גם ביטל לפני ארבע שנים וחצי פעולת עונשים נגד איראן, לאחר שהפילה מטוס ביון אמריקאי. הוא הסביר אז כי יותר מדי איראנים עמדו להיהרג בה. הוא לא רצה הסלמה.

זה בדיוק מה שמדריך בימים האלה את הנשיא ביידן. הוא יוצא מגדרו שלא לצאת מגדרו. הדיווח על התערבותו לסיכול התקפת-מנע ישראלית על חיזבאללה בשעות הראשונות של המלחמה היא ביטוי מובהק של המדיניות הזו. כיוצא בזה גם הסתפקותו, לפחות לפי שעה, בסיכול התקפות של החות’ים על נתיבי השיט בדרום ים סוף. על זה צריך להוסיף את פעולות הגמול המוגבלות להפליא נגד מיליציות פרו-איראניות בעיראק ובסוריה, אשר כטב”מיהן חוזרים ותוקפים את כוחות ארה”ב.

מה יצדיק הסתבכות?

ההנחה בוושינגטון מלכתחילה הייתה שלמלחמה יש פוטנציאל דליק, אבל הוא אינה מוכרחה להתלקח לעימות זירתי. הניסיון למנוע התלקחות כזאת אינו רק ביטוי של חולשה אסטרטגית אמריקאית, כפי שנוטים לא פעם להניח, אלא הכרתו של נשיא רב-ניסיון, כי לאמריקאים נמאס בהחלט להיקלע למלחמות מעבר לים, תהיה ההצדקה הפוליטית והצבאית שלהן אשר תהיה.

ג’ו ביידן נושא תרמיל כבד על כתפיו זה 20 שנה ויותר. בסתיו 2002 הוא הצביע בסנאט לטובת הצעת החלטה, שהסמיכה את ממשל בוש הבן לצאת למלחמה בעיראק על יסוד הכזב הגדול שלסדאם חוסיין היה נשק השמדה המוני. גם הילרי קלינטון הצביעה אז לטובת ההחלטה. שניהם היכו על חטא, אבל ההצבעה מוסיפה להיזקף לחובתם, גם בשמאל וגם בימין.

הטעות ההיא הייתה סיבה מרכזית לעודף להיטותו של ביידן להסתלק מאפגניסטן בקיץ 2021, אף כי התוצאה הייתה ברורה לחלוטין. הנשיא אפילו הסביר אז, כי “תוהו ובוהו הוא בלתי נמנע” בפעולה כזאת. התוהו ובוהו ההוא טבע כתם על הרקורד של ביידן שהנשיא יתקשה למחות.

אין לנו ידיעה על הקווים האדומים של ביידן. מה יצדיק את קבלת הסכנה של הסתבכות? האם כוח רדואן יצטרך חלילה לחדור אל הגליל? האם טילי החות’ים יצטרכו להתחיל להטביע ספינות סוחר? האם כטב”מים איראניים יצטרכו להלך אימים על ספינות ישראליות או קצת-ישראליות בים הערבי?

מוטב שהנחת העבודה הישראלית תהיה חד-משמעית, ונראה שהיא אומנם חד-משמעית: ביידן מצפה שישראל תעשה כל מה שנחוץ כדי למנוע הסתבכות אמריקאית. זו משימה שישראל כמובן הייתה שמחה לוותר עליה.