סיכום בקריצה: הכל על המשבר עם וושינגטון
ישראל ביקשה שההבנות עם ממשל בוש על ההתנחלויות, יועברו לאובמה בחפיפה. הן לא הועברו, לא בגלל שמישהו שכח, אלא שהוא לא רצה
שמואל רוזנר | 3/7/2009 17:50 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
מתברר שזו לא הייתה תקלה. ממשל בוש היוצא לא הודיע לממשל אובמה הנכנס על הבנות עם ישראל בנושא הבנייה בהתנחלויות, אבל לא משום שמישהו שכח לעשות זאת. אי אפשר היה לשכוח, כי ישראל הזכירה.
בוש ואובמה. לא עדכן אותו לגבי ההבנות.
בוש ואובמה. לא עדכן אותו לגבי ההבנות. צילום ארכיון: אי-פי
גורמים רשמיים בירושלים הזכירו לגורמים רשמיים בוושינגטון, הזכירו וביקשו, שההבנות יועברו בירושה, ובכתב, לממשל החדש. אבל ממשל בוש לא העביר. בכוונת מכוון. מישהו קיבל החלטה לא להעביר את המסר.
היועץ לביטחון לאומי של ג’ורג’ בוש, סטיב האדלי, קבע ש”מה שבעל פה, יישאר בעל פה”. היועץ לביטחון לאומי של ברק אובמה, ג’ים ג’ונס, לא זוכר שעודכן בנושא זה. ברקע ההחלטה הזאת מחלוקות נמשכות בממשל בוש על אודות ה”הבנות” – מחלוקות שקיבלו אופי פומבי במאמרים שפרסמו שני פקידים לשעבר בממשל בוש ושלא יושבו עד תום הכהונה.
השאלה היא בעצם זו: האם היו אלה הבנות שבין ארצות הברית לישראל, או אולי רק “מדיניות בפועל” של הממשל שאינה מבטאת הסכמה לעתיד. אבל הסכמה רחבה בתוך הממשל לא הייתה. התוצאה: בקרב הראשון על ההסכמות – זה שהתנהל בעוד ממשל בוש מכהן – ניצחו התומכים.
בקרב השני – על הנחלת ההבנות לממשל הבא – ניצחו המתנגדים. באין הסכמה, נמנעה העברת מקל מסודרת. ממשל אובמה ודאי מיתמם, מעמיד פנים, כשהוא טוען ש”לא ידוע” לו על הבנות כלשהן בנושא ההתנחלויות. ודאי שידוע לפקידיו שישנה גרסה כזאת. זה היה כתוב בכל העיתונים ומעולם לא הוכחש. אך יש לו, לאובמה, טענה שראויה להישמע: אם ממשל בוש החליט שלא להוריש את ההבנות ליורשיו, כנראה שלא התכוון שהיורשים יהיו מחויבים להבנות הללו.
כפרו ב”הבנות”
והנה עוד פריט מידע רב ערך עבור מי שמנסה להבין את ממשל אובמה: הפקידים שהתקוטטו בפומבי, בפרסום מאמרים סותרים, על השאלה אם היו הבנות – לא היו הבכירים היחידים שחיוו דעה בסוגיה הזאת.
סגן ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אברמס, כתב שהיו הבנות וגם פירט את מהותן. השגריר לשעבר בישראל, דניאל קרצר, כתב שלא היו הבנות. אך מתברר שממשל אובמה שמע דעה מעוד כמה פקידים בכירים בממשל בוש, וכולם בחרו לא להתייצב במחנה אברמס.
הם כפרו ב”הבנות”, או, למצער,
ישבו על הגדר. מלבד אברמס, לא נשמע עדיין קול מוסמך התומך בגרסת ישראל. בינתיים, גם לא קולו של האדלי, ששיחותיו עם יועצו של אריאל שרון, דב וייסגלס, עמדו ביסוד ההבנות.
זה לא אומר כמובן שאברמס טועה. זה כן אומר שבממשל בוש היו מספיק בכירים שדעתם לא הייתה נוחה מהנחת העבודה שעל פיה פעלה ישראל בשלהי ממשל בוש. שרת החוץ קונדוליזה רייס, למשל, חיה טוב עם בחירתה של יורשתה במשרד, שרת החוץ הילרי קלינטון, להתעלם ממה שהיה-אבל-לא-ממש-היה. אפילו מצוין.
מי האשים את מי
שני ממשלים נרגזים מתקוטטים על השאלה מי התחיל. ב-3 ביוני פרסם כתב הניו יורק טיימס בישראל, איתן ברונר, מפי מקורות אנונימיים בירושלים כי “פקידים ישראלים בכירים האשימו את הנשיא אובמה שנכשל בהודאה בקיומן של מה שכינו הבנות ברורות עם ממשל בוש, שאפשרו לישראל לבנות בהתנחלויות בכפוף לכללים מסוימים”. ארבעה ימים אחר כך, ב-7 ביוני, הודיעה קלינטון שהבנות מעין אלה “מעולם לא היו חלק מהרקורד הרשמי של המשא ומתן”.
נשיא ארה”ב ברק אובמה ורה”מ בנימין נתניהו
נשיא ארה”ב ברק אובמה ורה”מ בנימין נתניהו צילום: משה מילנר, לע”מ
בממשל אובמה יושבים פקידים ושרים הסבורים שבנימין נתניהו מנסה לשטות בהם. ראש לשכתו של הנשיא אובמה, רם עמנואל, הוא אחד מהם. גם בצד הישראלי לא חסרים פרנואידים. זה תהליך שמזין את עצמו.
קלינטון מדגישה שצריך “הקפאה מוחלטת”, וסופגת בתגובה הדלפות ישראליות על “אי עמידה בהסכמים”. זה מרגיז אותה. אם יש לישראל טענות בענין ההבנות, היא סבורה שהכתובת היא ממשל בוש.
נתניהו, חושדים אנשי אובמה, הוא לא שותף, אלא יריב. וגם קלינטון הכזיבה כשבחרה לעמוד לצדו במחלוקת על ההתנחלויות. ברגע שקלינטון זיהתה מתקפת הדלפות ישראלית נגד הממשל קפץ לה הפיוז. העונש שבחרה: להשפיל את ישראל בהודעה פומבית שאין, ולא היו, הסכמות.
בוושינגטון מבינים שישראל פעלה תחת הרושם שיש הסכמות
חוסר תיאום בין ממשלות בתחילת דרכן איננו תופעה חדשה. ממשל אובמה לא גמר להתארגן. ממשלת נתניהו עושה צעדים ראשונים. חודשים רגישים. אובמה איננו הנשיא האמריקאי הראשון שנחשד בניסיון “לפייס את הערבים על חשבוננו”. בזמנים טובים, זה קורה בהליך מסודר. בזמנים טובים פחות, זה קורה כמו שקרה לממשליהם של אובמה ונתניהו. מלחמת הדלפות, כעסים וחשדות. הידרדרות ששני בכירים המנסים למתג עצמם כמבוגרים אחראים – שר הביטחון אהוד ברק והשליח ג’ורג’ מיטשל – ניסו לבלום השבוע.
מוקדם יותר השבוע כתבתי במעריב שאנשי אובמה “בחרו לשקר”. בגרסה המתורגמת לאנגלית זה נשמע חריף מדי. לא מדובר ב”שקר” במובנו הפשוט, אלא בתמרון בשטח אפור. “אין שום מזכר המתעד הסכמות בלתי רשמיות בעל פה”, אמרה קלינטון. פורמלית היא כנראה צודקת. ובכל זאת, מדובר בהיתממות.
במשרד החוץ האמריקאי מבינים שישראל פעלה תחת הרושם שישנן הסכמות. ב-2003 שוחחו שרון ובוש על ההבנות במפורש. בוש חשב שישראל איננה עומדת בהן, שהיא מרחיבה התנחלויות מעבר למה שהתחייבה לו. “מה שרון חושב, שאני טיפש, שאני לא מבין מה זה גידול טבעי?”, אמר בוש לפי גרסת אחד מעוזריו. אך האמון בין שרון לבין בוש איפשר לצדדים לטפל במחלוקות בשקט יחסי.
מכתב בוש מ-2004, שהכיר באפשרות שגושי ההתנחלויות יישארו בידי ישראל, נראה כסיבוב נוסף להידוק ההבנות. לישראל הייתה סיבה טובה להניח שמדובר ב”הבנות”, אך לארצות הברית היה עניין לא להפוך אותן לעמדה “רשמית”. כך התנהלו היחסים בעניין זה, באיזור הדמדומים של המדיניות.
מי כועס על מי
ישראל כועסת, נעלבת, מהיחס האמריקאי להבנות. “לא היה לנו הסכם עם הממשל הרפובליקאי, היה לנו הסכם עם ארצות הברית”, אמר השר דן מרידור. ועוד אמר: “הסכמים יש לקיים”. את האמריקאים זה לא מצחיק. קודם כל, הם אומרים “הסכם” ודאי שלא היה – ואם היה, הראו לנו אותו. הם מוכנים להתווכח גם על השאלה מה קיימה ישראל ומה לא.
אהוד ברק בפגישה עם ג’ורג’ מיטשל
אהוד ברק בפגישה עם ג’ורג’ מיטשל צילום: אי-פי
יש בין הגורמים ישראלים המעורבים במגעים עם וושינגטון גם מבקרים מאופקים של גישת הממשל. אחד מהם הסביר השבוע ש”הבעיה היא לא הנייר, היה או לא היה”, הבעיה היא “שפקידי הממשל מתנהגים איתנו כמו חבורה של עורכי דין”.
הוא התכוון לזה במובן השלילי: עמידה על קוצו של יוד יכולה להביא לניצחון של דקדקנות משפטית, אך לא זו הדרך ללבן מחלוקות מדיניות. “אם הם חושבים שאנחנו ממציאים את ההבנות האלה, יש בעיה גדולה, כי זה אומר שרמת האמון נמוכה” (בוושינגטון לא חושבים כך).
“אם הם מבינים שאנחנו לא ממציאים אותן (בוושינגטון מבינים), השאלה היא למה בחרו להתעסק בפורמליסטיקה של הסכם-לא-הסכם במקום להתעסק במהות, שהיא השאלה איך מתרגמים את ההבנה שהייתה בעבר למדיניות בהווה”.
הפגישה השבוע בין מיטשל לבין ברק היא ניסיון לאתחל את הדיאלוג על ההתנחלויות. ההבנות לא מתו, אבל יצטרכו גיבוש מחודש. מעצבן? בוושינגטון מציעים להפנות את הכעס לכתובת אחת: חוות קרופורד, טקסס.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.