The Core Talks

<--

שיחות הליבה: גבולות, התנחלויות ולוח זמנים

נתניהו, מנהיג הימין שנשבע לא להקים מדינה פלסטינית, מדבר עם אבו-מאזן על כל סוגיות הליבה. לא סתם אמרו ביש”ע: “איבדנו את ביבי”

בן כספית | 16/9/2010 7:56

אי אפשר להמעיט בחשיבותו של דגל פלסטין בבית ראש הממשלה. במיוחד כשראש הממשלה הוא בנימין נתניהו, מנהיג הימין הישראלי, ראש המחנה הלאומי, האיש שנשבע לא להקים מדינה פלסטינית. בלי קשר למה שנתניהו באמת רוצה, בינתיים הממצאים מצטברים: חזון שתי המדינות שלו בנאום בר-אילן, הקפאת הבניה חסרת התקדים בהתנחלויות, השימוש במונח “הגדה המערבית” בנאום בבית הלבן, ועכשיו הדגל. אצלו בבית. צודק אחד מראשי יש”ע, שמכיר את נתניהו מצויין, כשאמר בשבוע שעבר, למי שאמר, ש”אנחנו, את ביבי איבדנו”. לפחות בינתיים.

. השאלה היא מה נתניהו באמת רוצה

האם סימני השלום אמיתיים? התשובה מורכבת. בינתיים, בתוך החדר, הדיבורים רציניים. כן, הצדדים מדברים על סוגיות הליבה. כל סוגיות הליבה. גם במו”מ הישיר, וגם במגעים המתקיימים באמצעות השליחים השונים (בעיקר מולכו ועריקאת). עולים שרטוטי גבול, עולה גורלן של “מובלעות” יהודיות כמו חברון, עולה שאלת לוח הזמנים.

בשאלה הזו, אגב, יש הפתעות. מתברר שהמצרים, למשל, לא נופלים מהכסא למשמע לוח הזמנים של נתניהו. המתווה לפיו “הסכם מסגרת עכשיו, יישום תוך עשרים-שלושים שנה”, מתאים להם. ואולי לא רק להם. זה מאפשר לעקוף את הבעיה הכי קשה, שהיא בעיית היישום המיידית. שהרי כרגע, אין עם מי ליישם. הפלסטינים מפוצלים לשני עמים, חמאס עזה מנסה לפוצץ את המו”מ, אין שום אפשרות לחתום על הסדר סוף סכסוך והיעדר תביעות. לכן הפתרון בצורת הסכם מסגרת כוללני, שיאפשר לעולם כולו להתאחד מאחורי הצדדים, לבודד את חמאס ולקוות שהעם הפלסטיני יצביע אבו-מאזן בהמוניו, נשמע הגיוני.

מצד שני, ההגיון רחוק מלשלוט באיזור שלנו. עדיין, קשה מאוד להאמין שבנימין נתניהו, האיש המוכר לנו כל-כך, יסכים ללכת רחוק כל-כך. הסיכוי שאפשר יהיה לייצר הסכם מסגרת בינו לבין אבו-מאזן, אחרי שאפילו אהוד אולמרט לא הצליח, נראית עדיין דמיונית. נכון, שמעון פרס מאמין, אבל בשביל להאמין צריך להיות שמעון פרס, וכזה יש, כידוע, רק אחד. סביר להניח שבהמשך הדרך, לא עוד הרבה זמן, העסק יתפוצץ. על מה? על מה לא. על הפליטים, על ירושלים, על מה שיבוא קודם.

ככל שנוקף הזמן כך מתבררת רמת חובבנותו של האמריקאים

ומה אז? אז תצוץ התוכנית האמיתית. זו שמתבשלת לה בשלב הזה בחדרי חדרים. ההתכנסות הבטחונית. תרגום: ישראל מקפלת את ההתנחלויות שמעבר לגדר ההפרדה לתוך הגושים. צה”ל, בהפקת לקחים מההתנתקות, לא מתפנה. ישראל האזרחית מפנה את השטח, הצבא והשב”כ לא. כך אפשר להבטיח המשך שליטה בטחונית, אבל לצאת מהוריד הפלסטיני בכל הקשור בשליטה אזרחית ולפרק התנחלויות, לא מעט התנחלויות, מה שיהפוך את ישראל ליקירת העולם פעם נוספת. לפחות לתקופה מסויימת.

התכנית הזו תצא מהחוגים המתונים בליכוד. יש דבר כזה. הסביבה של דן מרידור, מיכאל איתן ודומיהם. מעניין, למשל, מה יחשוב עליה גדעון סער. או גלעד ארדן. הכי מעניין, איפה יהיה נתניהו. אם הוא הולך עם התכנית הזאת, בתקוה להפוך למשכין השלום העולמי (אם כי הזמני) ולאפשר לעולם לטפל באיראן, הוא יסחוף אחריו חלק ניכר מהליכוד. במצב כזה, מתבקשת חבירה לאהוד ברק ולחלק נכבד מהעבודה (שזה לא הרבה). ואולי גם התכנסות עם חלקים נכבדים מקדימה.

זה יכול להיות המפץ הפוליטי הגדול הבא. אגב, למי שלא יודע, על ההקפאה הכריז נתניהו, בזמנו, לא רק בגלל הלחץ האמריקאי. על פי מקורות אמינים מאוד, שהיו צמודים מאוד לקבלת ההחלטה, הסיבה העיקרית שדחפה את נתניהו להכריז על ההקפאה היתה הערכתו שהמהלך יקל עליו את פירוקה של קדימה. הוא טעה, בגדול. קדימה לא פורקה (לפחות לא בסיבוב ההוא), ההקפאה החלה, עכשיו היא מסתיימת, והוא תקוע איתה בגרון, לא לבלוע ולא להקיא.

מה האמריקאים רוצים? שקט. זה מה שהם רוצים. עד הבחירות במחצית נובמבר. הם רועדים מפחד, שלא יבוא מישהו ויפוצץ להם את שלל הזדמנויות הצילום המרשימות בשארם, בוושינגטון, בירושלים. אובמה חייב את הפוזה הזו של משכין השלום העולמי, כי לא נותר לו שום דבר אחר. כמעט כל מעשיו טובעים במים אדירים, כמעט כל מהלכיו נכשלו, מה שנשאר זה המעט במזרח התיכון ועם זה הוא צריך לנצח.

ככל שנוקף הזמן כך מתבררת רמת חובבנותו של הצוות האמריקאי הנוכחי. אין שגיאה שהם לא עשו. גם הזיגזגים שלהם מעייפים את כל המעורבים. שורש הבעיה, על פי התפיסה הישראלית החשאית, היא הבטחה מפורשת, חסרת תקדים, של אובמה לאבו-מאזן, שתקום מדינה

פלסטינית ברת-קיימא, עם רציפות טריטוריאלית וכו’, בדדליין של שנה.

הצד הישראלי למד על ההבטחה הזו בדיעבד, מקריאת חומר מודיעיני, והתחלחל. מאז, הושקעה אנרגיה אדירה בנסיון להוכיח לאמריקאים עד כמה טעו. ואנרגיה אדירה לא פחות בנסיון להוכיח לאמריקאים עד כמה חיבלה הקפאת הבניה המטופשת בסיכויי המו”מ.

בכל פעם שנדמה שהאמריקאים הבינו, והם מאמצים את הגישה הישראלית (בפעם האחרונה זה היה נדמה בשבוע שעבר), צץ אובמה מאיפשהו והופך הכל (עם ההצהרה האחרונה שההקפאה צריכה להמשך). בירושלים לא יודעים איך לאכול את דפוס ההתנהגות הזה. אבל אין ברירה. מכיוון שמדובר באמריקאים, אז אוכלים.

האמריקאים יבינו שמהלימון ששמו נתניהו לא ייצא מיץ

מה הפלסטינים רוצים?

הם רוצים שהזמן יעבור, האמריקאים יבינו שמהלימון ששמו נתניהו לא ייצא מיץ, ויישמו את ההבטחה שלהם. הם מקווים להגיע לנקודת הזמן הזו עם כמה שפחות נזקים. הם במצב לא פשוט. הרחוב של אבו-מאזן יגיב רע לסוף ההקפאה והמשך המו”מ. מצד שני, יושב לו הנשיא אובמה.

יש כמה מקורות שנשבעים שאחת השיחות האחרונות בין אובמה לאבו-מאזן הלכה, פחות או יותר, ככה: אין לך, אדוני הראיס, נשיא יותר טוב ממני. עוד הרבה זמן לא יישב בבית הלבן מישהו יותר נוח מבחינתך ומבחינת המטרות שלך. בראיה של המטרה הסופית, ה”אנד גיים” (end game), כדאי לך מאוד ללכת על זה עכשיו, איתי, ולא לפספס. ולכן, ממש לא כדאי לך לפוצץ את העסק עכשיו על הטפשות הזאת של ההקפאה. אתה יכול לרטון ולדבר נגד, העיקר שתישאר בשיחות. אחרת, זה יהיה משגה הרה גורל”.

ההצעה הזו של אובמה היא הצעה מהסוג שאבומאזן לא יכול לדחות. ומן העבר השני, הם מדברים גם עם נתניהו. “קיבלת שיחות ישירות”, הם אומרים לו, “עכשיו אתה חייב לתת לנו משהו בנושא ההקפאה. אולי לא הקפאה מלאה, אבל קצה חוט שיאפשר לנו לקשור את אבו-מאזן לשולחן”.

שני הצדדים מקשיבים, ויודעים שאין להם ברירה. מדובר בנשיא האמריקאי, ובבחירות שיקבעו את גורל הקדנציה שלו. אף אחד מהם לא רוצה להיות זה שיקלקל לאובמה את סוף השנה. ולכן השיחות מתקיימות.

חוץ מזה, מנסים הילארי קלינטון וג’ורג’ מיטשל גם לחנך את הצדדים. די כבר עם הנאומים וההצהרות והגינויים והתנאים המוקדמים ושאר הג’יבריש שאופף כל התוועדות באיזור המוטרף שלנו. תשתקו קצת. לדבר מותר, בתנאי שזה אופטימי ומלא תקווה. מי שרוצה לחרחר מדנים שיתאפק וישתוק. לכן נשמעים ביממה האחרונה דיווחים אופטימיים. לא כי יש אופטימיות. בעיקר, כי אסור שלא תהיה.