יש לי עצה נהדרת בשבילכם אזרחי ישראל: בכל פעם כשאתם חשים בעמדת נחיתות קלה, וחוסר הביטחון מאיים להשתלט על כל חלקה טובה בגופכם, פתחו נא את ערוץ הקניות האמריקאי או צפו מספר דקות בתוכנית של ד”ר פיל או אופרה ווינפרי, ותאמינו לי, שום סם לא ישתווה להרגשת ההתנשאות העילאית שתחושו לאחר הצפייה בפארסה.
פשוט תענוג צרוף לצפות בווינפרי מראיינת עוד חוואי עילג מטקסס, שהחליט לעשות ניתוח לשינוי מין תוך כדי שהוא בוגד עם הכלב באשתו, ולפתע פתאום אופרה מפתיעה את החוואי באולפן בביקור מפתיע של שכנתו השחורה לטישה, שמסתבר שמתחת למעיל היא בעצם בנו האבוד ג’יימס. ואז האב ובנו מתאחדים בחיבוק חם ובהתרגשות רבה, על רקע מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל האמריקאי,שנסחף לדרמה בפרץ דמעות, עומד על רגליו ומריע.
רבים המאמרים שכותבים עיתונאי ישראל על החברה הישראלית המתדרדרת שמתמכרת אט אט לתפל, למהיר, לרדוד. קוראים “חמאס” על תרבות הכלום המשתלטת על כל אינץ’ במוחנו היהודי. אך מצבנו לעומת האמריקאים הנבובים – הוא כמו השוואה בין מפגש פסגה במכון ויצמן בין אלברט איינשטיין, ש”י עגנון והרמב”ם, לבין מפגש בקנטקי פרייד צ’יקן המקומי בין פאריס הילטון, נעל בית, והומר סימפסון.
האמריקאים מעולם לא הפתיעו אותי. הם מאוד מצחיקים, ולצפות בהם זה כמו לצפות במופע קרקס, אך הם לא מפתיעים. ברגע ששנות ה-60 וה-70, בהן אחרוני האמריקאים האמיתיים נעלמו מן העולם – אותם פטריוטים חדורי האידיאלים שנאבקו בכוח בבולדוזרים הקפיטליסטיים של ניקסון כדי לצאת מוויטנאם – הם פינו את מקומם לעם שבע, מדושן, שטחי, שבמקום לשחרר חגורה ולהכות בכל תחלואי החברה במרץ, הוא משחרר חגורה כי בטנו מתפוצצת מהררי שומן, גם פיזי וגם מנטלי, עוטף את תאי מוחו האפורים בשכבות של רדידות.
העם האמריקאי מעולם לא היה הדוגמה המובהקת לחשיבה לעומק, לטווח ארוך. תציגו בפניו את ההמצאה החדשה מהמטבח של מרתה סטיוארט – והם ימהרו לטלפן ולהזמין. כי הוא כזה. מכור להנאות מיידיות, לפיתויים נוצצים, ואחר כך, כשמקבל את חשבון הוויזה, הוא לא מבין למה הוא על סף פשיטת רגל.
קלקול קיבה שנמשך שנתיים
המחקרים העולמיים שמוכיחים כי אמריקה משמינה, הם מטאפורה מדהימה גם למצבה החברתי. האמריקאים רוצים הכל מהכל, בופה גדוש במטעמים עסיסיים לעין, ושיהיה כמה שיותר מהר, כולל כל התוספות וגם שרשרת קופונים לביקור הבא. ולא, אני לא מתכוונת להאבסה הידועה במקדונלד’ס, אני מתכוונת לבחירתו של הנשיא אובמה. העדר הינקי נהר לקלפיות עיוור ומשולהב, מלקק שפתיו המריירות, וכבר חשב על המנה העיקרית בדמותו של הממתק השחור ממלא את קיבתם. מיליון קלוריות של כריזמה, לוק נכון, דמגוגיה לוהטת, סקס-אפיל היישר לבטנם המקרקרת.
ולכל אורך מערכת הבחירות הם לא ידעו שובע. תנו לי עוד מהמלצת השף של שנת 2009. תארזו לי, וכמה שיותר! אופרה ווינפרי וכל כוכבי הקולנוע חילקו את המתכונים ביו-טיוב בסרטונים מלוקקים לעם המשווע לטעם הממכר, והאמריקאים בלעו אותו בשקיקה. ועכשיו? האמריקאים חוזים בתוצאות ההאבסה חסרת הרסן שלהם. קלקול הקיבה שהם חווים עכשיו זו התוצאה של “עיניים רעבות”.
והם מתחננים למשככי כאבים, שוכבים על המיטה בפנימית G, מחרחרים את נשימתם לכומר המקומי, ולא מבינים כיצד זה קרה. הרי משרד הבריאות אישר את המטעם הזה שכולם נהרו לנגוס בו, כיצד התברר שהוא מוביל אותם עכשיו לפי התהום? ועכשיו, כעבר שנתיים של ייסורים, הם לא מתלוצצים עם רופאיהם, הם מקיאים עליהם. מקיאים עליהם את כל העיוורון שאחז בהם בבחירות 2008. הם
רצו “פאסט פוד”, הם צריכים לעכל את המחיר.
ובדקה ה-90, לפני שההידרדרות לבית הקברות המקומי תהיה מהירה מתמיד, העם האמריקאי מתעורר למציאות מרה ביותר, כשמיצי הקיבה החומצתיים מאיימים לשרוף את מערכת העיכול שלו, וזועק לעזרה. אובמה אמנם ממתק לעיניים, אך רעל לגוף. הוא רק דרדר את החברה האמריקאית ובמקום להעביר אותה לחדר ההתאוששות הסטרילי, הוא שילח אותם למחלקת טיפול נמרץ.
אף אחד מן האמריקאים לא ראה את האותיות הקטנות על גבי עטיפת הממתק. אך אני לקחתי זכוכית מגדלת וגיליתי עוד לפני שנתיים: “משבר כלכלי מתמשך, פשיטות רגל, קריסת מערכת החינוך, בוץ טובעני בעיראק ובאפגניסטן, בלימת הצמיחה”, ועוד ועוד.
מה שעשתה אתמול אמריקה, עם הדיפת כוחו של אובמה הצידה, זה להזמין מנוף ענק, כוחות הצלה וכיבוי, לרתום ברצועות את הגוף האמריקאי המדושן, המחרחר והכבד למשטח מלגזה, לשים על פניו מסיכת חמצן ולנסות לחלץ אותו מן החדר החשוך והמצחין בו היה שרוי לבדו שנתיים, בקומה ה-28 בגורד שחקים. והנה אור השמש מבצבץ. הנה בריזה קלילה חודרת למשכנו האפל, הנה פניו של הכבאי האמיץ טומי, מחייכות בשיניים נוצצות אליו ומושיט את ידו לעזרה.
אזרחי אמריקה, הוכחתם שהגיע הזמן לקחת את עצמכם בידיים, ולהתחיל את דיאטת אובמה. ואני מבטיחה לכם, בעוד שנתיים, תיראו לגמרי אחרת. קלילים, חטובים ומעל לכל – תתחילו חיים חדשים.
The writer’s contempt for America, while demanding blind support for whatever policies Israel pursues is repulsive. I certainly hope the rest of Israel isn’t of the same opinion, though that government’s support and manipulation of the American Religious Right (who believe all Jews are going straight to Hell when they die) for short term political gain doesn’t give me much hope that this is the case.