The Global Cop Takes Off the Uniform

<--

השוטר העולמי פושט את המדים

קוריאה הצפונית השתוללה ויצאה עם נזיפה בלבד.לא ברור גם איך יגיב אובמה אם תתלקח הזירה בלבנון. אין מי שירתיע – התוצאות בהתאם

את השוטר העולמי לא צריך לקחת לפוליגרף. גם הוא אמנם גהר השבוע, אך לא למטרת תקיפה. זו הייתה מקסימום נזיפה. גם הוא נתפס מעדיף שלישייה. אין לו חשק לטפל בצפון קוריאה בעצמו. הוא מעדיף שסין תעשה את זה. וסין – גם היא משדרת מסר שקשה לפעמים להבין, לעתים מפתה, לעתים מתרחקת. את השוטר העולמי אין טעם לקחת לפוליגרף, משום שנראה שכבר קיבל החלטה: הוא פושט את מדיו.

-פיונגיאנג: התמרון עם ארה”ב יוביל למלחמה

בעצם, אין יותר שוטר עולמי, אין מי שיעשה סדר, אין מי שירתיע. את התוצאה אפשר היה לראות השבוע. צפון קוריאה השתוללה, והשוטר לשעבר נזף בה. לא הרבה יותר. והאמת, לממשל ברק אובמה לא היו הרבה אופציות אחרות.

גם הממשלים הקודמים התקשו לנהל מדיניות מניבה מול הצפון קוריאנים. בביל קלינטון שיטו, מג’ורג’ בוש רוב הזמן התעלמו. עכשיו הם מתגרים באובמה. לגנותו – אין לו מה להציע בתגובה. לשבחו – עצביו חזקים והוא לא ממהר להתגרות.

המדיניות האמריקאית ככל שהיא נוגעת לחצי האי הקוריאני בנויה על שני יסודות: האחד – לשדר מסר ברור שדרום קוריאה תזכה לתמיכה ולהגנה במקרה שהצפון יגלה תוקפנות. השני – סירוב עיקש לתגמל את צפון קוריאה על “התנהגות גרועה”.

מתפרעים, נרגעים, מתפרעים

ובמילים אחרות: אובמה למד מניסיונם של קודמיו ואיננו מוכן לקנות שקט צפון קוריאני זמני תמורת שוחד כלכלי שיקל על חיי המשטר. הוא יודע – כולם יודעים – שזו שיטת הפעולה של הצפון: קודם מתפרעים, אחר כך מבטיחים להירגע תמורת הקלה בסנקציות או סיוע, אחר כך, כשנגמרת תקופת הסיוע, שוב מתפרעים, וחוזר חלילה.

עם אובמה, בינתיים, זה לא מצליח. ייתכן שזו אחת הסיבות להסלמה ההדרגתית במעשי התוקפנות של הצפון. ייתכן שכך בודק המשטר עד היכן יוכל להרחיק

לכת עד שמישהו יחליט לעשות משהו. כלומר, להתפשר.

האמריקאים ניסו להזכיר השבוע את אחריותה של סין למתרחש בחצר האחורית שלה, אך הסינים הגיבו במשיכת כתף אופיינית.

כנראה שנוח להם מה שקורה כעת, כנראה שלשיטתם יש מידה של תועלת בהחרפת המתחים בין הקוריאות. או שסין פשוט מסרבת לקחת על עצמה תפקידים שאמריקה החליטה לזנוח. מסרבת להיות השוטר העולמי החדש. ממילא, אין שוטר עולמי, לא ישן ולא חדש. ובאין שוטר, העבריינים יוצאים לציד.

עוסקים בלבנון יותר מבהקפאה

אובמה איננו מאמין, כנראה, שארצות הברית יכולה להמשיך לשאת על גבה את עולו של העולם. מכאן -מחלוקת. יריביו טוענים שמדובר בתבוסתנות המקרינה על אמריקה, מכרסמת בכוחה. אוהדיו טוענים: אובמה פשוט קורא את המפה טוב מהם. לא שאמריקה לא רוצה למשטר את שאר העולם, אבל היא איננה יכולה.

הראשונים מזכירים את רונלד רייגן, בטענה שהעוצמה נשאבת, קודם כל, מחוסן פנימי ומאמונה בכוחה ובתפקידה המיוחד של אמריקה. האחרונים מזכירים את הנשיא הקודם, ג’ורג’ בוש, ואת הקשיים שנתקל בהם כאשר מתח את שריריה של ארצות הברית מעבר לרצוי.

על דבר אחד אין ויכוח: כדי למלא את התפקידים שמילאה בעבר תצטרך ארצות הברית, קודם כל, לשקם את כלכלתה, לחזור להיות קטר מוביל ולא בעל חוב נגרר. אובמה טוען שלשם הוא חותר. רק ששאר העולם, בעיקשותו וטיפשותו, מסרב להמתין למעצמה המגמגמת.

הנה, לבנון על הפרק. בעוד ימים או שבועות מעטים יוגש הדוח המרשיע נגד השותפים לרצח ראש הממשלה, רפיק חרירי, ובממשל האמריקאי כבר שבועות שהפקידים מנסים למנוע הידרדרות שתבוא בעקבותיו.

נכון, הם עסקו לא מעט בענייני ישראל-פלסטין-הקפאה – מה שבמבט מירושלים תמיד נראה כמו מרכז היקום – אבל מי שמכיר את לוחות הזמנים של הממונים על ענייני המזרח התיכון אולי יופתע לגלות שבלבנון עסקו יותר. אגב, הם עסקו בענייני לבנון מול הלבנונים, מול הסעודים, וגם מול מבקרים ישראלים רמי דרג ששהו בוושינגטון בעת האחרונה.

ישראל כשוט נגד לבנון

בין ארצות הברית לישראל ישנן גם הבנות – “הסכמות” היא מילה חזקה, אמר פקיד המכיר את פרטי השיחות – על מה שישראל תעשה ולא תעשה במקרה של הסלמה בלבנון.

מצד אחד, האמריקאים ביקשו לרסן את ישראל כדי שלא תהיה הגורם הדוחף להידרדרות שאיננה הכרחית, מצד שני ביקשו להשתמש בישראל כשוט נגד מי שמבקש לזרוע פורענות בלבנון.

בעצם, רמזו שישראל עלולה לתקוף. זה כרגע האיום האפקטיבי ביותר שיש לאמריקאים בזירה הזאת, בהנחה שלא ישלחו נושאות מטוסים אמריקאיות לטפל בחיזבאללה בתקופה הקרובה.

הקושי האמריקאי בטיפול במשבר הצפוי בלבנון נובע מכמה גורמים. ראשית – הכדור בידי חיזבאללה, הארגון שכבר רמז כי לא ישלים עם מסקנות מרשיעות, אך אין לדעת מראש עד כמה ירצה להרחיק לכת. האם יסתפק בהפגנת כוח, או ינסה להפיל את השלטון? האם יפנה רק אצבע מאשימה לישראל – כפי שעשה השבוע – או גם טילים? האמריקאים יכולים לשרטט תסריטים, להזהיר, לנהל דיאלוג, אבל את תגובתם לאירועים יצטרכו לדחות למועד הרצוי לחיזבאללה.

ועוד: הם אינם הבוחשים היחידים בזירה. מלבדם פעילים בה גם האיראנים, הסורים, הטורקים, הסעודים. לפני כמה שבועות ביקר בלבנון נשיא איראן מחמוד אחמדינג’אד, בין השאר, כדי לאותת למדינות האזור שמדובר בטריטוריה שהוא המכתיב מה יקרה בה.

מכניסים יד עמוק לביצה הלבנונית

השבוע ביקר בלבנון ראש ממשלת טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן, כדי לאותת לאיראנים בחזרה. היחסים בין איראן לטורקיה אמנם השתפרו בחודשים האחרונים, אך בזירה הלבנונית נתונות שתי המדינות הללו, המעצמות הלא ערביות של האזור, במאבק על השפעה.

“אנחנו מודאגים מאוד ממה שקורה בלבנון”, אמר לפני שלושה שבועות עוזר שרת החוץ למזרח התיכון, ג’פרי פלטמן. באמצע אוקטובר נחת פלטמן בלבנון אחרי ביקור בריאד, סעודיה, ונפגש לא רק עם הנשיא מישל סולימן, אלא גם עם וליד ג’ונבלאט – אחרי שפגש את ראש הממשלה סעד חרירי בריאד. במילים אחרות: פלטמן הכניס את ידיו עמוק לביצת הפוליטיקה הלבנונית בתקווה לייצב קואליציה שתוכל לעמוד מול חיזבאללה בשבועות ובחודשים שאחרי הגשת הדוח על רצח חרירי.

והוא לא עשה זאת לבד. הסנאטור ג’ון קרי, ראש ועדת החוץ של הסנאט, ביקר גם הוא בלבנון בתחילת החודש, וממנה נסע לדמשק, כדי לנסות ולראות אם יש לאזהרות שלו משקל עודף על פני אלה ששיגר פלטמן.

הסורים – ואת זאת גם האמריקאים אומרים בפומבי – ממשיכים לעשות בלבנון כבתוך שלהם ו”אינם תורמים ליציבות שכולנו מקווים לה”. בעניין זה, גם ביקורו של קרי לא שינה הרבה.

הסמנטיקה של אובמה

ברק אובמה הוא איש זהיר במילים, בעיקר כאשר יש לו זמן מספיק לכתוב אותן. על כן, צריך לקרוא בזהירות את מה שהודיע: “אני מחויב לעשות ככל שאוכל כדי לתמוך בלבנון ולהבטיח שתישאר חופשית מהתערבות של גורמים חיצוניים, מטרור וממלחמה”.

מצד אחד, עצם ההחלטה לגלות מחויבות אישית מעידה על כוונה לפעול. מצד שני, אובמה לא הבטיח שישמור על לבנון חופשית. הוא הבטיח לעשות כל מה שהוא “יכול” – שזה בעצם כל מה שהוא מחליט שהוא רוצה לעשות, במסגרת המגבלות שאותן יזהה כאשר יצטרך להחליט. או במילים של העוזר פלטמן: “המחלוקות בתוך לבנון, המוכרות לכל מי שמתגורר בלבנון, אינן מאפשרות לכל מי שנמצא בתוך לבנון או מחוצה לה להיות בעמדת שליטה על כל מה שקורה”.

או בפשטות: אם לבנון תתרסק, אמריקה לא בהכרח תוכל או תרצה לנסות להציל אותה. את זה רומז פלטמן, את זה רומז הנשיא, את זה יודעים האיראנים, הטורקים, מנהיגי חיזבאללה, וגם חברי ממשלת לבנון. לכן, אינם מסתפקים במעורבות האמריקאית.

וביתר חדות: המעורבות האמריקאית אינה נראית בעיניהם כגורם המכריע בהתפתחות הסכסוך. צעדיהן של השכנות הקרובות יותר, בהן ישראל, חשובים הרבה יותר.

מיהרו להסיר את ההקפאה

אמריקה מדברת בינתיים בלבנון בשני אופנים: האחד – הצהרות התמיכה, שחשיבותן פחות מדרמטית. השני – תמיכה כספית בצבא לבנון. לזו חשיבות גדולה יותר, ולפני שבועיים הצליח הממשל האמריקאי להתגבר על משוכה שהוצבה בפניו בקונגרס, כאשר מחוקקים עצבנים, בין השאר בהשראת העצבנות הישראלית, הקפיאו מאה מיליון דולר של סיוע שהבטיחו אובמה וקלינטון ללבנון.

בתחילת אוגוסט, אחרי התקרית על גבול לבנון-ישראל הודיע הווארד ברמן, חבר קונגרס מקליפורניה, שלא יאפשר את העברת הכסף ללבנון, אך ב-12 בנובמבר בישר בחגיגיות שהחליט לוותר על הקפאת התקציב, לאחר שתודרך על ידי הממשל והשתכנע כי הכסף הולך למטרות ראויות וכי “אין חשש” שהנשק שמספקת אמריקה ללבנון במישרין או בעקיפין “ייפול לידי חיזבאללה”.

לא במקרה בחרו חברי הקונגרס ברמן וניטה לואי (ניו יורק) להודיע על הסרת ההקפאה דווקא ביום שישי. זה היום שנבחר זה מכבר על ידי יחצנים ודוברים לשחרור הודעות העלולות לגרום ללקוח נזק תדמיתי. שהרי, לברמן ולואי אין באמת אפשרות לשער מראש אם חיזבאללה יוכל או לא לשים את ידיו על ציוד שנרכש בסיוע אמריקאי. זאת ועוד, גורמי תדרוך ישראליים וידאו כי השניים יודעים שדעת ישראל עדיין איננה נוחה מהסיוע.

יש ביניהם מי שמתנחמים בעובדה כי בעוד חודשיים, כאשר תתחלף ההנהגה בקונגרס בעקבות הבחירות, תשב על כסא יו”ר ועדת החוץ של בית הנבחרים אישה חשדנית יותר מברמן ומלואי. אילאנה רוס-לטינן מפלורידה גינתה את הסרת ההקפאה על הסיוע, וספק אם הייתה מאפשרת את העברתו בלי לקבל הבהרות נוספות מהממשל.