The Parallels of Netanyahu and Obama

<--

הקווים המקבילים של נתניהו ואובמה

נתניהו מעוניין במו”מ כולל על כל סוגיות הליבה. אובמה רואה בהתנחלויות מכשול שיהפוך כל מו”מ באשר הוא לכישלון ידוע מראש

את הדינמיקה שבין וושינגטון לירושלים, כפי שזו באה לידי ביטוי, בשבוע האחרון ניתן להמשיל למערכת יחסים בין שני קווים מקבילים אשר לעולם לא ייפגשו: מחד, הנשיא אובמה ומזכירת המדינה קלינטון מעוניינים בחידוש המשא ומתן המדיני – בהקדם האפשרי, מאידך, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא ממהר לשום מקום ולוקח את הזמן, כאילו יודע, שכניסתו של הקונגרס הרפובליקני החדש שצפוי להתכנס לראשונה בתחילת ינואר – היא זו שתציל אותו מציפורניו של הנשיא.

השבוע כתב עיתונאי הניו-יורק טיימס, תומאס פרידמן, טור נוסף בו בחר להשתלח חזיתית בנתניהו (ובאבו-מאזן) וקרא לממשל האמריקאי להפסיק להיות “ספק הקראק” של ישראל. גם אם דבריו אינם מבטאים את הלך הרוח הכללי בארצות הברית – הרי שבבית הלבן – זוהי בדיוק התחושה. הטור הוא אמנם של פרידמן אך הגיגי הלב, אולי בנימה מעט פחות מוקצנת – הם של אובמה. לא בכדי נחשב פרידמן לשופר של הנשיא המכהן, במהלך מערכת הבחירות בה ניצח האחרון את ג’ון מקיין.

נתניהו נתפס בבית הלבן כסרבן שלום בלתי נלאה שפיו וליבו אינם שווים – מנהיג שלא מסוגל, ובמידה רבה לא מעוניין, להתגבר על התנגדותן של שתיים ממפלגות הקואליציה שלו ולהקפיא את הבנייה בהתנחלויות בשלושה חודשים נוספים – וגם זה בתמורה לחבילת הטבות מרשימה. אם זה היה תלוי באובמה הוא היה חותם על הסכם קואליציוני עם קדימה ועם ציפי לבני (אשר זומנה לפגישה חשאית בוושינגטון בשבוע החולף) בעצמו.

אבו מאזן מחפש הכרזה

אז בעוד נתניהו, אובמה, קלינטון ושליחיהם השונים, ממשיכים להתדיין אודות הנוסחא החדשה שתביא לחידוש מהיר של המשא ומתן, מנצל אבו-מאזן את זמנו לטובת איסוף תמיכה בינלאומית לרעיון ההכרזה החד-צדדית על מדינת פלסטין החופשית, כהגדרתו. בעוד שברזיל, ארגנטינה ואורגוואי כבר הביעו את נכונותם להכיר במדינה עתידית שכזו, הרי שבית הנבחרים האמריקני קיבל מעט מוקדם יותר הבוקר, החלטה הצהרתית לפיה ארצות הברית לא תכיר בהכרזה מהסוג הזה שלא במסגרת התדיינות מסודרת עם ישראל. במקרה דנן אגב, רואים מדינת ישראל, הקונגרס האמריקאי ואובמה, כפי שכתבתי בשבוע החולף, עין בעין.

הסיבה העיקרית להתנגדותו של אובמה להכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית נובעת במישרין מרצונו להראות לעולם כי למרות הירידה המתמשכת במעמדה העולמי של ארצות הברית, הרי שבכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני – ארצות הברית עודנה המתווכת הבכירה שעל פיה ישק דבר. החשש של האמריקנים הופך ממשי יותר כאשר הם רואים את לולה, נשיא ברזיל היוצא, ואת מדבדב (שצפוי לבקר בישראל בחודשים הקרובים) – מטיילים בארץ הקודש.

באם נתמקד בניתוח פוליטי גרידא, ראש הממשלה תולה את תקוותיו בקונגרס הרפובליקני הנבחר. נתניהו, אשר תויג על ידי עיתונים רבים בארצות הברית כמנצח האמיתי של בחירות אמצע הקדנציה, מאמין שהנהגה פרו-ישראלית בבית הנבחרים, וזאת בנוסף לצמצומו של הרוב הדמוקרטי בסנאט – תסייע לו לשנות את הטון כלפי ישראל ולהפסיק את הלחץ הבלתי פוסק על ממשלתו. ובכן, לפחות ככל שהדברים נוגעים להתרחשויות האחרונות, אין לביבי סיבות רבות לשמוח משום שמהרגע בו הודיעה ארצות הברית על כשלון המגעים על ההקפאה, לא נמצא ולו מוביל דעה רפובליקני אחד שתמך בפומבי בסירובו של נתניהו להצעה שהועברה אליו.

השבוע הבא צפוי להיות מוקדש רובו ככולו להמשך המגעים בין הצדדים על מנת למצוא את נוסח הפשרה שיחזיר את הצדדים למשא ומתן עקיף. המשוואה פשוטה: נתניהו מעוניין במשא ומתן כולל על כל סוגיות הליבה – ללא תנאים מקדימים. קלינטון ואובמה רואים בהתנחלויות מכשול מקדים שיהפוך כל משא ומתן באשר הוא לכישלון ידוע מראש, ואילו אבו-מאזן בכלל לא רוצה לדון על כל סוגיות הליבה אלא לקבע את גבולות המדינה העתידית.

ככה זה כשמקבילים.