Dilemmas for Obama: What’s to Be Done with Mubarak?

<--

הדילמות של אובמה: מה עושים עם מובארק?

וושינגטון טיפחה את נשיא מצרים במשך שנים. כעת, מדיניות החוץ שלה אינה יכולה להתעלם מדרישת ההמונים לקבל דמוקרטיה

אלון פנקס

הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה בשנות החמישים של המאה ה-19, קבע כי לאומות אין חברים או בעלי ברית קבועים, אלא יש להן אינטרסים קבועים. 120 שנים אחר כך אימץ הנרי קיסינג’ר את ההצהרה כחלק מתפיסת מדיניות החוץ האמריקאית ואמר כי לארצות הברית “אין חברים, אלא אינטרסים”.

קיסינג’ר ביטא את מה שבמידה רבה תרם לעיצוב האסכולה ה”ריאליסטית” במדיניות החוץ האמריקאית. שזורה עם הגישה הזו, וחיה עמה במתח מתמיד, גם גישה אחרת: הגישה האידיאליסטית. המתח הזה נמצא בבסיס שתי הדילמות העומדות מול הנשיא אובמה בימים האחרונים ובימים הבאים

הדילמה הראשונה היא דילמה מוסרית-אסטרטגית. מצד אחד, לארצות הברית אינטרס מובהק ביציבות פנימית במצרים, יציבות אזורית הנגזרת ממנה, יציבות ההסכם הישראלי-מצרי, המשך הברית המדינית-צבאית עם חוסני מובארק, אבטחת המעבר בתעלת סואץ והשותפות המצרית בקואליציה לבלימת גירעונה של איראן.

מצרים היא חלק מהעולם הערבי “המתון, הפרו אמריקאי, היציב”, כפי שדורות של אסטרטגים ודיפלומטים אמריקאים מדקלמים. רוב הקצונה הבכירה של צבא מצרים עברה באקדמיות ובבתי הספר החייליים של צבא ארצות הברית. לשריון המצרי אלף טנקי אברמס, המיוצרים במצרים, וזה לפני הסיוע השנתי בסך 1.3 מיליארד דולר.

העובדה שכל 19 הטרוריסטים שריסקו ארבעה מטוסים בניו יורק, וושינגטון ופנסילבניה בספטמבר 2001 היו סעודים או מצרים; שסעודיה איננה מופת למדינה “מתונה” בשום ממד ובשום מהות דמוקרטית, לא משנה את הריאל-פוליטיק האמריקאי.

מצדה הזה של הדילמה ארצות הברית מעדיפה לראות את מובארק ממשיך למשול במצרים, גם אם בעוצמה נמוכה יותר ואפילו כדמות בובתית של ראש המודיעין עומאר סולימאן ושר ההגנה טנטאווי.

נכון לאתמול, הממשל האמריקאי איננו מדבר על מובארק בלשון עבר, אם כי איננו תומך בו כלל. משך עשורים משלמת ארצות הברית מחיר גבוה עבור הריאל-פוליטיק הזה: מרכיב משמעותי ומכריע באנטי-אמריקניזם בעולם הערבי נובע מתמיכה מאסיבית של ארצות הברית בגרועים שבדיקטטורים הערבים. הערבים שונאים את ארצות הברית מסיבות מגוונות, אבל הדימוי שכידוני הצבא האמריקאי מחזיקים בשלטון את ההון והריקבון של עריצי העולם הערבי הוא דימוי חזק מאוד.

הכישלון ידוע מראש

צדה האחר של הדילמה מבטא את היסוד האידיאי במדיניות החוץ האמריקאית: ארצות הברית דוגלת, מסמלת ופועלת לקידום דמוקרטיה, חופש פוליטי, זכויות אדם וזכויות אזרח. לכאורה, זו אחת הסיבות שהנשיא בוש פלש לעיראק, ולכאורה זו הסיבה שארצות הברית התעקשה לאפשר השתתפות חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית ב-2006.

לארצות הברית יש מרכיב של “עוצמה רכה” במדיניות החוץ שלה, והדמוקרטיה והתרבות הדמוקרטית היא חלק מרכזי בו. כאשר ציבור רחב המשלב בעלי השכלה, עניים, מעמד סוחרים זעירים, פעילי זכויות ואלו שתרבותית-כלכלית נותרו מאחור יוצאים לרחובות בפולין, באוקראינה, בהונגריה, בטוניסיה או במצרים, לארצות הברית מחויבות אתית ומוסרית לתמוך בהם.

משך תקופה ממושכת ניסתה מדיניות החוץ האמריקאית לשלב את שתי הגישות, ניסיון שכמו

כל ניסיון ליישב הפכים וניגודים לא יכול לא להיכשל במדינות נעדרות מסורת של דמוקרטיה ותרבות של מתינות ומרכזיות: נתמוך בשלטון “היציב והפרו אמריקאי” אבל “נתבע” ממנו לכונן שינויים חוקתיים, חופש פוליטי ופתיחות.

איפה זה הצליח? בשום מקום. האם זה עשוי להצליח במצרים? לא. לכן הופיעה אתמול מזכירת המדינה בשש תוכניות מלל של יום ראשון, כמעט בכל רשת טלוויזיה, ואמרה דברים חדים: ארצות הברית מחויבת לדמוקרטיה ודורשת מהשלטון המצרי להיענות לדרישות הציבור ולקיים בחירות חופשיות.

יותר משהילארי קלינטון חושבת שמובארק וסולימאן יעשו כבקשתה היא מבקשת לאותת כי מבחינתה של ארצות הברית שלטונו של מובארק, במובן שהוא קיים מאז 1981, איננו יכול להימשך. מובארק לא בלשון עבר, אבל ודאי שלא מדברים בו בלשון עתיד.

אין חלופות מוכנות

הדילמה השנייה שמולה עומד אובמה היא טקטית-מדינית. כיצד על נשיא ארצות הברית לנהוג בתנאים קיצוניים של חוסר ודאות ואי ידיעה של התפתחות התרחיש?

קל לומר ש”ארצות הברית חוזרת על שגיאת איראן ב-1979″, או “גם בהפגנות בטהרן ביוני 2009 ארצות הברית עמדה מנגד”, או “לארצות הברית אינטרס מובהק ביציבות שמסמל אובמה ולכן עליה להתייצב לצדו”. אלה דברי סרק של קורס אקדמי על הריאליזם ביחסים בינלאומיים, לא של פרקטיקה מדינית של מעצמת על הנתקלת במגבלות כוחה מול עולם מתבונן.

כשם שהמודיעין האמריקאי לא צפה את האירועים, כך אין חלופות מדיניות ומתארי פעולה מן המוכן. בארבעת הימים האחרונים אין לנשיא אובמה כלים להעריך אם מובארק ישרוד את ההפגנות, אם יציבות השלטון תישמר ללא נוכחותו – מצב שבו ספק אם מצרים תהפוך לדמוקרטיה מופתית בן לילה, או מה מידת מעורבותם האמיתית של האחים המוסלמים.

התמיכה במשטרים “הפרו אמריקאים, מתונים ויציבים”, הייתה חלק מהאסטרטגיה רבתי של המלחמה הקרה ומהאינטרס להבטיח אספקה סדירה ולא מאוימת של נפט.

החזית הנוכחית היא נגד האיסלאם הרדיקלי וטרור איסלאמי לא-מדינתי. ספק אם תמיכה באותם אוטוקרטים “מתונים” שקולה אל מול הסלידה הכללית שמדיניות זו מייצרת נגד ארצות הברית.

הכותב כיהן כקונסול ישראל בניו יורק