לענות נחקרים או לא? זאת השאלה האמיתית
העצורים שחשפו את מיקומו של בן-לאדן נחקרו בשיטת עינוי המים. ראשו מכוסה בבד והזרם שנשפך גורם לתחושת חנק. האם לענות?
שרה ליבוביץ’-דר
“עינו אותי, מנעו ממני שינה, השפילו אותי, והעליבו אותי, ובסוף לא יצא לאף אחד שום דבר, וכולם הפסידו. אני הפסדתי שבע שנים מהחיים שלי, המדינה הפסידה מהיוקרה שלה”, אומר עיזאת נפסו שהיה קצין ביחידת הקישור ללבנון, הודה ב-1981 בריגול ובסיוע לאויב, ונידון בבית דין צבאי ל-18 שנות מאסר. שש שנים לאחר מכן הוא ערער לבית המשפט העליון בטענה שההודאה נגבתה ממנו באמצעים פסולים. בעסקת טיעון בבית הדין הצבאי הוא הורשע לבסוף בעברה קלה, ושוחרר מהכלא.
“המקרה שלי מוכיח שבעינויים לא משיגים שום דבר”, הוא טוען. “בחקירה בעינויים הנחקר מוכר לחוקר לוקשים וגרסאות שקריות כדי להפסיק את העינויים. אתה מגיע למצב שאתה לא יכול יותר, ואתה מוכן להגיד כל דבר, כפי שקרה אצלי. אפשר לשבור כל אדם בעינויים, השאלה מה משיגים בזה. נכון שלא קיבלתי מכות חשמל, ולא עברתי את עינוי המים האמריקאי, אבל מנעו ממני שינה, הפשיטו אותי, אילצו אותי להתקלח במקלחות קרות, דרכו עליי, ירקו עליי, השפילו אותי, והעליבו אותי. אפשר להשיג תוצאה טובה יותר בשיטות חקירה מתוחכמות ופוגעות פחות”.
בעוד בישראל נושא השימוש בעינויים הוסדר לכאורה, בשבוע האחרון מתנהל בארצות הברית ויכוח חריף בין מצדדי שיטות חקירה בעינויים ובין השוללים אותן.
על פי מסמכי ויקיליקס, שני עצירים שעונו בגוואנטנמו, מתקן המעצר הידוע לשמצה של ארצות הברית, הביאו לחיסולו של בן לאדן. חאלד שייח מוחמד, בכיר באל-קאעידה, חשף בפני חוקריו את שמו של הבלדר של בן לאדן, שייח אבו אחמד. עציר נוסף, פראג’ אל-ליבי, אישר את השם. שני העצורים עונו בגוואנטנמו בשיטה שנקראת עינוי מים, שבה ראשו של העציר מכוסה בפיסת בד, והמים הנשפכים עליו גורמים תחושת חנק הנמשכת זמן רב.
בכירי הממשל האמריקאי טענו ששיטות החקירה הנוקשות הביאו ללכידתו של בן לאדן. “זו שאלה פתוחה, אם אפשר היה להשיג את אותו מידע גם באמצעים אחרים”, הרהר בקול ראש הסי-אי-איי ליאון פנטה, בריאיון לרשת אן-בי-סי. מייקל היידן, ראש הסי-אי-איי בזמן ממשל בוש, טען שהעינויים היו הכרחיים, “אנשים טוענים שבעינויים אי אפשר להשיג מידע בעל ערך. זה לא נכון. אנחנו עשינו את זה”.
“המידע שהשגנו מחאלד שייח מוחמד הוא שהביא ללכידתו של בן לאדן”, אמר ל”טיים” מנהל המרכז לטרור נגדי הקודם, חוזה רודריגז. מעניין במיוחד היה ריאיון עם אלן וסט, חבר בית הנבחרים, רפובליקני מפלורידה. “אני בעד כל אמצעי שיבטיח את ביטחונו של העם האמריקאי”, הכריז וסט.
כקולונל בצבא האמריקאי וסט ירה בסמוך לראשו של עציר עיראקי בניסיון להוציא ממנו מידע על מארב מתוכנן. העציר יחיא חמודי מסר מידע שקרי. וסט הודה שטעה, נקנס ב-5,000 דולר , ופרש מהצבא.
בין אמת לשקר
בארצות הברית נשמעים גם קולות אחרים. דיאן פיינשטיין, סנאטורית דמוקרטית מקליפורניה וראש ועדת המודיעין של הסנאט, אמרה לשבועון “טיים” שאין הוכחה שמותו של בן לאדן היה אחרי שעצירים עונו בעינוי המים.
אנדריאה פרסאו, בעבר עורכת הדין של כמה עצירים בגוואנטנמו, כתבה לאתר “דיילי ביסט” שחוקרים מקצועיים שבים וטוענים שעינויים משיגים מידע אמין פחות. “גם אם העצור מספק מידע אמין, אין שום דרך להבדיל בין אמת לשקר, מפני שקורבן העינויים רק רוצה להפסיק אותם”, היא טוענת. כדוגמה היא מביאה את העצור אל-ליבי שנחקר בעינויים בגוואנטנמו, וטען שיש לעיראק קשר לנשק להשמדה המונית. את ההמשך העגום כולם זוכרים.
“רבים מספקים מידע אמין ללא עינויים”, כתבה פרסאו. “עומר פארוק עבדול מטאלאב נעצר בחשד להטמנת פצצה במטוס אמריקאי, וסיפק מידע אמין ללא עינויים. לעולם לא נדע כמה מידע איבדה ארצות הברית, מפני שלא השתמשה בשיטות חקירה אנושיות ויעילות. לעולם לא נדע כמה שנים קודם לכן היה אפשר לתפוס את בן לאדן, וכמה אנשים היו ניצלים אם במקום לעצור את חאלד שייח מוחמד ואת אל-ליבי בגוואטנמו, הם היו נאשמים בבית משפט פדרלי”.
במאמרה
מזכירה פרסאו את נאומו הידוע של חוקר האף-בי-איי אלי סופאן בפני ועדת החוקה של הסנאט. סופאן השתתף בחקירות ביטחוניות מרכזיות, כמו חקירת הפיגועים במזרח אפריקה, חקירת מגדלי התאומים וחקירתו של אבו זוביידה שנחשד בחברות באל-קאעידה. לפני שנתיים טען סופאן בסנאט שטכניקות העינויים, מנקודת מבט מבצעית, “אינן יעילות, איטיות, אינן אמינות, ופוגעות באמצעים שלנו להביס את אל-קאעידה. יש להשתמש בשיטות שנוסו והצליחו, ופועלות על פי הערכים שלנו. רק כך נביס את הטרור”. טען בתוקף. בכל הרצאותיו וגם בסנאט הוא שב ומדגיש את העובדה שאבו זוביידה מסר מידע אמין, רק אחרי שהפסיק לעבור עינויים.
פרופ’ גדעון פרוידנטל מאוניברסיטת תל אביב, מומחה לפילוסופיה של המדע ויושב ראש הנהלת הוועד הישראלי נגד עינויים, מסכים עם סופאן. “המידע הרלוונטי משני העצורים בגוואנטנמו שהובילו ללכידתו של בן לאדן התקבל רק אחרי שהפסיקו לענות אותם. אין שום אינדיקציה לכך שמקבלים מידע טוב יותר בעינויים. לעתים קרובות דווקא בחקירה בעינויים הנחקר מוסר מידע שקרי. עובדה שהצלחות השב”כ לא נפלו בעקבות ההגבלות של ועדת לנדוי”.
נא לא לטלטל
בישראל הדיון הציבורי בעינויים החל הרבה לפני שהאמריקאים ידעו איפה זה גוואנטנמו. ב-1987, אחרי שנאפסו שוחרר מכלאו, הוקמה ועדת לנדוי לבדיקת שיטות החקירה של השב”כ. בראשה עמד שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, שנפטר בשבוע שעבר. חבריו לוועדה היו השופט יעקב מלץ וראש המוסד לשעבר יעקב חופי. בנובמבר אותה שנה פורסמו מסקנות הוועדה, שהתירה לשב”כ להשתמש בלחץ פסיכולוגי לא אלים, בתחבולות ובהטעיה, וגם להפעיל “מידה מתונה של לחץ פיזי”. החלק החסוי של הוועדה הנחה את השב”כ בסדרה של כללים על המותר ועל האסור בחקירות.
“יש מקרים שבהם דרך אחרת פשוט לא מוציאה מידע”, אומר ל”מעריב” יצחק חופי, חבר הוועדה. רבים אחרים בצמרת השלטון הישראלית מסכימים עם חופי. למשל, אהוד ברק שבכהונתו בראשות הממשלה אמר כי במקרה של פצצה מתקתקת הוא תומך בהפעלת לחץ פיזי. עמי איילון בתפקידו כראש השב”כ חתם ב-1998 על תצהיר לבית המשפט, לקראת דיון בעתירות של נחקרים, שבו קבע שהאמצעים של טלטול נחקרים כמו גם תנוחת השבאח – כבילה לכיסא ועטיפת הראש בשק – הם חיוניים ביותר במאבק לסיכול הטרור, “ולא ניתן כיום לוותר עליהם, בלי לגרוע בצורה משמעותית מיכולת השירות לסכל פיגועים”.
בעקבות ההגבלות היחסיות שהטילו השופטים, הגיש באותו זמן ראובן ריבלין הצעת חוק המתירה לשב”כ להמשיך להשתמש באמצעים פיזיים בחקירות. “השופט לנדוי סייע לי בגיבוש הצעת החוק “, אומר ריבלין. “מלחמה בטרור לא צריכה להיות קונבנציונלית. על פי הצעת החוק שלי, מפכ”ל המשטרה, שר הביטחון או אדם אחר בדרגה בכירה יוכלו לקבוע מי הפצצה המתקתקת, שכדי להשיג ממנה מידע ניאלץ להשתמש באמצעים לא קונבנציונליים”.
ב-1999 פסלו תשעת שופטי בית המשפט העליון, בראשות נשיא בית המשפט דאז אהרן ברק, שורה של עינויים כגון טלטול, תנוחת השבאח והשמעת מוזיקה רועשת לנחקרים, בניסיון לשבור את רוחם. “רק חוק יכול לאפשר עינויים”, קבע השופט ברק בפסק דין ארוך, “וגם אז יהיה עליו לעמוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו”.
השופט יצחק זמיר היה אחד מתשעת שופטי בג”ץ העינויים. “המשפט בארץ לא מאפשר לחוקרים להפעיל כוח פיזי. זה החוק שלא השתנה מאז”, הוא קובע.
עינויים בארגז הכלים
ב-2002 נחקק חוק השב”כ שאינו מתיר לחץ פיזי מתון במפורש, אבל אינו חושף את שיטות החקירה שנקבעו על ידי ועדת לנדוי בחלק החסוי. אבי דיכטר, ראש השב”כ לשעבר והיום חבר בוועדת המשנה של הכנסת לשירותים החשאיים, אומר שהוא מכנה את החקירות בעינויים כ”חקירות בצל הגנת הצורך ולא חקירות בעינויים. חקירות של פצצות מתקתקות הן סוגיה מקצועית מאוד, שמוסדרת אצלנו גם מבחינה משפטית כבר עשר שנים. האפשרות להפעיל אמצעים חריגים היא מוגבלת מאוד ונתונה בשקיפות ובפיקוח, הן של ועדת השרים המיוחדת שעוסקת בזה והן של היועץ המשפטי לממשלה. אין ספק שיש מקרים שבוודאות, לולא החקירות היו על פי ארגז הכלים של חקירת הצורך, לא היינו מגיעים לפענוח”.
מה אתה אומר על הטענה שקורבן עינויים לא מספק מידע אמיתי?
“הסיפור הרבה יותר מורכב מהתיאוריה החובבנית של אדם שלא ראה חקירות במציאות. יש הרבה דרכים להבטיח שהנחקר אומר אמת”.
חוקר אף-בי-איי טען בסנאט שאפשר להגיע לאמת באמצעים נעימים יותר.
“נעימים למי? כדי להציל חיים האמצעים של הגנת הצורך הכרחיים. יש לנו ארגז כלים ברור מאוד, שמוסכם על כולם”.
לא על כולם, יש הטוענים שאפשר להגיע לחקר האמת בצורה אחרת.
“אלפי ישראלים ניצלו בגין העובדה שאנשים נחקרו בהגנת הצורך”.
עורך דין שהיה בעבר היועץ המשפטי של השב”כ פורץ בצחוק כשהוא שומע על הלבטים האמריקאיים. “את בטוחה שאני לא נמצא עכשיו בתוכנית מתיחות? “, הוא שואל. “העובדות פשוטות וברורות, ואין מה להתווכח עליהן. אנשים יהיו מוכנים לדבר אם הם עומדים בלחץ גדול יותר. עובדתית, את לא יכולה לתאר לך שאדם ידבר יותר בזמן לחץ? זו עובדה שלא נתונה לוויכוח. טרוריסטים הם בדרך כלל אנשים אידאולוגים, והם לא מוכנים לשתף אחרים במידע אלא אם כן מפעילים עליהם לחץ. בסופו של דבר, מדובר בשאלה שהיא יותר ערכית מאשר מבצעית, כמה החברה מוכנה לשלם תמורת התועלת שמשיגים בחקירה בעינויים”.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.