A Horse Race: Notes on the Republicans

<--

מרוץ סוסים: הערות על הרפובליקנים

הם מאמינים שאובמה גורם נזק עצום לאמריקה ושקל יהיה לגייס את הציבור האמריקאי נגדו. אבל לרפובליקנים אין אף מועמד

נדב איל

השבוע נקלעה שרה פיילין לעוד מבוכה מרשימה. הפעם: היסטוריה אמריקאית. איכשהו היא התבקשה להתייחס לרכיבתו של פול רוויר, רכיבת הלילה המפורסמת ביותר בתולדותיה של ארצות הברית. רוויר הזהיר את חבריו ה”פטריוטים” האמריקאים מפני הצבא הבריטי המתקרב. רכיבתו הסודית ללקסינגטון וקונקורד נכנסה אל הפולקלור האמריקאי, הרבה בזכות לונגפלו שכתב עליו שיר שילדים באמריקה משננים עד היום: “הקשיבו, ילדיי, ושמעו/ על רכיבת הלילה של פול רוויר/ ב-18 באפריל , בשבעים וחמש/ בקושי יש אדם חי אחד/ שזוכר את השנה, ואת אותו יום נודע”.

רק שבספרי ההיסטוריה של פיילין, רכיבת הלילה של רוויר נועדה להזהיר. . . את הבריטים. מפניהם של האמריקאים. זאת אומרת, כך פיילין הסבירה השבוע, להזהירם שהאמריקאים הם “חמושים” (קריצת עין ללובי למען נשק בארצות הברית) ושהם יילחמו למען חירותם. ואחרי המבוכה הגדולה, ואחרי שאפילו בפוקס ניוז – המעסיקים הנוכחיים של פיילין – לעגו לה מעט, היא אמרה שבעצם הרכיבה נועדה להזהיר גם את האמריקאים, מבואם של הבריטים, וגם את הבריטים, מהמיליציה של הפטריוטים האמריקאים הממתינים להם. ב”ארץ נהדרת” היו אומרים: וגם להזהיר שקר כלשהו.

כמות הבוז שציפתה לה הייתה כמובן עצומה; “אני יודעת את ההיסטוריה האמריקאית שלי”, התעקשה פיילין, אך לשווא. וכמובן, מיד נמצאו המומחים שאמרו שבעצם פיילין צודקת וכו’ וכו ‘.

מרוץ עמוס במועמדים קלי דעת

הסיפור הקטן הזה מספר משהו על ההתמודדות לנשיאות ב-2012. פיילין לא מתמודדת – עדיין, רשמית – אבל המרוץ הזה היה עמוס, ואולי עודנו, במועמדים קלי דעת, ולפעמים בהפוגות קומיות ממש.

דונלד טראמפ היה דוגמה לא רעה, רגע לפני שאובמה חיסל את המרוץ שלו בהשפלה סאטירית בבית הלבן. “אחרי שגמרת עם תעודת הלידה שלי”, לעג לו הנשיא, “אולי כדאי שתבדוק מה באמת קרה עם החוצנים ברוזוול, ומי ירה

בטופאק (ראפר מפורסם, נ”א)?”.

קחו את ניוט גינגריץ’. הוא איננו קל דעת ובהחלט לא הפוגה קומית, אבל קשה מאוד למכור מועמד רפובליקני שמטיף לערכי משפחה, ניהל מסע צלב נגד ביל קלינטון על רקע פרשיית לווינסקי, אבל הוא עצמו ניהל באותה שעה רומן מחוץ לנישואים, לא הראשון שלו. הוא נשוי בשלישית ומאשתו הראשונה ביקש להתגרש כשהיא הייתה מאושפזת בבית חולים. אחרי ניתוח להסרת גידול.

לרפובליקנים קשה למחול למיט רומני

הרציני מבין המועמדים הרפובליקנים הוא מיט רומני, מי שהיה מושל מסצ’וסטס, מדינה דמוקרטית בדרך כלל. רומני הוא מורמוני, מה שנחשב לחיסרון בהתמודדות כזו, אבל הסיבה שהליבה הרפובליקנית מתעבת את המולטי-מיליונר המצליח עניינית בהרבה: כאשר היה מושל, הוא יצר תוכנית בריאות ציבורית מוצלחת.

לרפובליקנים קיצוניים, שירות בריאות ציבורי כמו קופת חולים הוא אם כל חטאת ואחת הסיבות המרכזיות לתקוף את אובמה. רומני גייס בחודש שעבר כעשרה מיליון דולר ביום אחד – אגב, הוא עשה את זה בלאס וגאס, כמובן – אבל הרפובליקנים מתקשים למחול לו.

השבוע הצטרף למרוץ ריק סנטורום, נציג של המחנה האולטרה-שמרני בתוך המפלגה הרפובליקנית. אמנם מועמד צעיר ונמרץ, אבל גם כזה שנזרק על ידי המצביעים ממושבו בסנאט בשל עמדותיו השמרניות, ואחד שחסר את יכולות גיוס הכספים של חבריו המפורסמים ממנו.

לצדו, ישנה כמובן המועמדת הפוטנציאלית מישל באקמן, עוד נציגה מובהקת של “מסיבת התה”, התנועה הקיצונית-שמרנית שהשתלטה על חלקים מהמפלגה הרפובליקנית, ואת המועמד הנצחי רון פול, בדלן רפובליקני מהזן הישן.

שנה וחצי לפני ההתמודדות, ואין מועמד זוכה

מה אין? אין אלטרנטיבה אמיתית לברק אובמה. עוד מוקדם לנבא, אבל הפרשנים הפוליטיים בארצות הברית נוטים להתחיל בכך. הם אומרים שבמאה השנים האחרונות, לא היה מצב שבו טרם נבט מועמד רפובליקני מוביל ובולט בסמיכות כזו לבחירות הנשיאותיות.

שנה וחצי לפני ההתמודדות, ואין מועמד שזוכה אפילו ל-30 אחוז תמיכה, אף שחלקם – רומני וגינגריץ’, שלא לדבר על פיילין – מוכרים מאוד לציבור האמריקאי. מוקדם מאוד לקבוע שהמרוץ אבוד מבחינת הרפובליקנים, אבל שלא לייחוס, בכירי המפלגה מביעים תחושות תסכול עמוקות. הם מאמינים באמת ובתמים שאובמה גורם נזק עצום לאמריקה ושקל יהיה לגייס, בתכנון נכון, את הציבור האמריקאי נגדו. אבל אין להם מועמד.

הבעיה שלהם קשה יותר, גם אם יתקשו להודות בה. היא אידאולוגית. הרפובליקנים מתקשים להציג דרך אמצע, סבירה, מתונה, שמתמודדת עם הטיעונים הפוליטיים הבסיסיים של אובמה. הצדדים הקיצוניים יותר במפלגה זוכים לאהדה פנימית רבה, ולאהדה נמוכה כללית ויחסית, בציבור האמריקאי כולו.

הרפובליקנים הזהירו שאובמה הולך על מעורבות ממשלתית חסרת תקדים, והקיצוניים שבהם מיהרו לכנות זאת סוציאליזם. הם היו מזועזעים מתוכניות התמריץ, ובכלל מהגדלת ההוצאה הממשלתית – נניח מהצלת ענקיות הרכב על ידי הלאמה מעשית של קרייזלר וג’נרל מוטורס.

התוצאה: קרייזלר וג’נרל מוטורס ניצלו מפירוק, החלק היחסי שלהן בשוק הולך ועולה בפעם הראשונה מאז שנות התשעים; בפעם הראשונה מאז 2004 כל שלוש יצרניות הרכב באמריקה (גם פורד) מראות רווחים אדירים. אה, ולא נשכח: השבוע מכרה ממשלת ארצות הברית את מניותיה האחרונות בקרייזלר, החזירה את ההשקעה שלה ויצאה בשלום. האיגודים המקצועיים של יצרניות הרכב כבר בכיס הקטן של הממשל.

זה עדיין הכלכלה, טמבל

באופן יסודי, הדיבור הרפובליקני הקלאסי על הגירעון צריך להתמודד עם שתי חולשות: הראשונה היא התמודדות עם מערכת הבריאות הכושלת האמריקאית, שהם לא רוצים שתתחלף באופציה הציבורית שיצר אובמה.

הגירעון האמריקאי מקבל תרומה מכריעה מהוצאות בריאות שהולכות ומאמירות, והן תולדה של מצב בריאות מעוות שאיננו מקובל במדינות מערביות; אבל הרפובליקנים, נאמנים לקוד אידאולוגי ופרובינציאלי משהו, אינם מוכנים שישתנה. וכמובן, יש את ההיסטוריה – כאשר ביל קלינטון היה נשיא, ארצות הברית הגיעה לאיזון. שמונה שנים של בוש, והתוצאה היא קטסטרופה גירעונית.

אל מול מצב העניינים הזה, אין פלא שהמועמדים הרפובליקנים תוקפים את אובמה בשמחה על מדיניות החוץ שלו – ובמיוחד על היחס לישראל. העניינים הפנימיים מתחילים להיות בעייתיים מבחינתם.

מנגד, אובמה איננו מצליח באפקטיביות להתמודד עם מצוקת האבטלה, וחודש מאי ונתוניו זימנו עוד אכזבה לממשל. נתוני אבטלה גרועים בשנה הקרובה, ואפילו ניוט גינגריץ’ יהפוך למועמד אפקטיבי. זה הכלכלה, טמבל, אמר ביל קלינטון. זה היה נכון לאמריקה של 1992, ויהיה נכון שני עשורים אחר כך.