The American System: Rear-Wheel Drive

<--

השיטה האמריקאית: הנעה אחורית

הטבח של אסד בעמו לא הזיז בינתיים אף נושאת מטוסים אמריקאית ממקומה * אובמה חושש כנראה מאפקט לוב ומעדיף לתדלק את המהפכה הסורית בדיבורים ולא במעשים

שמואל רוזנר

בחודש מרס 2009, לפני שנתיים וחצי לערך, נסעו שני פקידים אמריקאים בכירים למדי לדמשק. אחד היה איש משרד החוץ ג’פרי פלטמן, האחר פרצוף שכדאי להתרגל אליו, דן שפירו, מהשבוע שגריר ארצות הברית בישראל.

הם ניהלו מה שהוגדר אז “שיחות קונסטרוקטיביות” עם הפקידות הסורית, אחרי ארבע שנים שבהן לא דרכה כף רגלו של פקיד בכיר בסוריה. הנשיא ג’ ורג’ בוש החליט להחרים את הסורים, יורשו ברק אובמה החליט להסיר את החרם. “מצאנו שיש הרבה דברים משותפים”, אמר אז פלטמן, ולא פירש. עוד אמר, שזה ניסיון “להשיג תוצאות באמצעות מגעים”.

היסטוריונים יוכלו להתווכח בעתיד על השאלה אם אלה ה”תוצאות” שאליהן כיוונו ה”מגעים”. שנתיים ומשהו של מגעים הותירו בעיקר תחושה של אכזבה בממשל האמריקאי. ואז באו הסורים ופתחו בסוג אחר של מגעים – כאלה שאת תוצאותיהם אפשר למדוד בגופות, בדם.

השאלות לממשל אובמה נותרו פתוחות, זנוחות. השבוע התייצב השגריר רוברט פורד להמשך השימוע שנקבע לו בסנאט. זה האיש ששלח הנשיא לדמשק כאיתות לרצינות כוונותיו לא להמשיך במדיניות הנתק של קודמו. אלא שאובמה לא מינה את פורד כשגריר של קבע. הוא השתמש בסמכותו לשלוח אותו לבירה הסורית כמינוי זמני. וה”זמני” הזה יפקע בסוף השנה, כך שבינתיים צריכה ועדת החוץ של הסנאט לראיין את השגריר, ולמנות אותו לשגריר קבע – או שלא.

אפשר היה לצפות שמינוי של שגריר בסוריה יעורר עניין עצום בבירה האמריקאית, בשבוע שבו טובח בשאר אסד בבני עמו, ושמועצת הביטחון מתחבטת בשאלה אם ועד כמה להרחיק לכת בניסיון למשמע את הנשיא הסורי. אלא שעניין כזה לא התעורר. יום לאחר שנמצאה הפשרה הגואלת למשבר תקרת החוב האמריקאי, היו המחוקקים כנראה מותשים מדי כדי להתעניין במה שקורה בסמטאות חאמה. לתשאול הצפוי של פורד הגיע צדיק אחד, הסנאטור בוב קייסי מפנסילבניה.

חבריו של קייסי לסנאט, שלושה במספר – אגב, מהבולטים בין הסנאטורים אוהדי ישראל – הגישו השבוע הצעת חוק חדשה שתאסור על ארצות הברית לסחור עם כל חברה שסוחרת עם משק האנרגיה של סוריה. פורד לא מצא טעם רב בחוק הזה, אך הסנאטורים ג’ו ליברמן, כריסטן גיליברנד ומארק קירק לא באו כדי להתווכח איתו. “החברות הגדולות שעובדות במשק האנרגיה הסורי הן מאירופה או שכנות של סוריה”, הסביר פורד. סנקציות אמריקאיות מהסוג שהוצע בסנאט לא ישפיעו עליהן באורח ממשי, טען.

מה כן ישפיע? היו תשובות, לא בהכרח מספקות. הממשל החריף את לחץ הסנקציות שלו על בכירים סורים, וגם הלשון נהייתה בוטה יותר. אובמה אמר בתחילת השבוע ש”נגעל” ממה שעושה הנשיא הסורי. האם זה אומר שאסד צריך ללכת? בשימוע של פורד התשובה עדיין לא הייתה חד משמעית. הוא “איבד לגיטימציה, ואינו יכול או אינו רוצה להנהיג את המעבר לדמוקרטיה שדורשים אזרחי סוריה”, אמר פורד. אבל לא אמר: הגיע הזמן ללכת.

שאלה טובה

ביום שלישי, בשבועון הניאו שמרני “ויקלי סטנדרד”, פרסם אליוט אברמס, לשעבר יועצו של הנשיא בוש, את “עשר השאלות” שהסנאטורים היו צריכים לשאול את פורד בשימוע – ולא שאלו. אם ארצות הברית צריכה שגריר בדמשק, כתב אברמס, אז “פורד הוא איש מצוין לתפקיד”. שאלה ראשונה מתוך עשר: “למה ארצות הברית לא קוראת לעזיבת אסד, בהתחשב בעובדה שהיא כן קראה לעזיבתו של בעל הברית הוותיק מובארק?”.

הצגתי את השאלה השבוע למכר המכיר היטב את שירות החוץ האמריקאי. הוא כמובן הבין שלא מדובר בשאלה, אלא בביקורת. אבל בכל זאת הציע תשובה – מסוג התשובות שנשמעות מעניינות במיוחד בשבוע שבו הובילו

את הנשיא המצרי לשעבר למשפט ראווה, סגור בכלוב: “אולי בגלל מה שקרה אחרי שקראנו למובארק ללכת, אנחנו לא רוצים לעשות שוב את אותה טעות?”, שאל-השיב.

האפשרות שמקובל יותר להציע מצביעה על המעורבות האמריקאית בלוב, מה שמרתיע כעת את הממשל מהסתבכות נוספת במעורבות שסופה אינו מובטח מראש. במצרים לפחות השליט הוחלף – כך שגם אם התוצאה לא מוצלחת במיוחד, האמריקאים לפחות לא הימרו על הסוס הלא נכון. בלוב המצב מסובך יותר: האמריקאים הימרו, השקיעו, הבטיחו, ללא תוצאות. מועמר קדאפי עוד יושב על כיסאו – גם אם כיסא רעוע – וההבטחות של אובמה לפעולה קצרת ימים נמוגו בחמסין.

זהירות או תבוסתנות

“להנהיג מאחור זה סגנון, לא דוקטרינה”, אבחן בחדות כבר לפני כמה חודשים בעל הטור צ’רלס קרוטהיימר. בכך הגיב לטענת אחד מכותבי המגזין “ניו יורקר”, שהגדיר את ההנהגה “מאחור” כ”משהו שמזכיר” דוקטרינה – הדוקטרינה שהיא המפתח להבנת מדיניות החוץ של הנשיא אובמה.

להנהיג מאחור פירושו שארצות הברית אינה מתייצבת בראש החץ, אלא תומכת במישהו אחר. למשל, בכוחות נאט”ו האירופיים המנהלים את המבצע המלחמתי בלוב. למשל, באופוזיציה הסורית שכמה מראשיה פגשו השבוע את פורד ואת שרת החוץ הילרי קלינטון, כדי לשמוע מהם שסוריה היא “המדינה שלכם”, כלומר אתם תקבעו אם אסד ייפול או לא. מעשיכם יכריעו אם פניה של סוריה להמשך הדיקטטורה, למלחמת אזרחים או לדמוקרטיה חדשה. אתם – כלומר לא אנחנו.

אובמה מוכן לתמוך בכוחות הפועלים לשיפור חיי האזרחים ברחבי העולם, אך אינו מוכן עוד להציב את אמריקה בראש הטור המשטרתי האמור להשליט משטר דמוקרטי על העולם. ממילא, הוויכוח אינו רק על השאלה אם מדובר ב”דוקטרינה” או ב”סגנון”, אלא גם על השאלה אם מדובר במדיניות זהירה ומחושבת, או שמא בתבוסתנות פחדנית.

בממשל אובמה אומרים כי אין זה סביר שדווקא אמריקה תוציא את סוריה מהבוץ. יש לה שכנות ערביות שיכולות להתגייס, יש מדינות עשירות וחזקות באירופה שיכולות להשפיע, יש ענקים מתעוררים באסיה. כשאמריקה משליטה סדר, היא מבזבזת את משאביה החיוניים, וגם נותנת לשאר העולם תירוץ להתמרמר ולשנוא אותה. כאשר היא “מנהיגה מאחור” – כך אובמה מאמין – היא יכולה להגיע לתוצאות דומות אך בלי להשאיר חתימה מפלילה על המכ”ם, בלי לתת תחמושת למתנגדי השינוי.

אובמה “מוכרח להיות זהיר”, הסביר השבוע עורכו של המגזין “פוריין פוליסי” בלייק האונסהל. אף אחד “לא מרגיש נעים לראות טנקים סוריים צדים מפגינים ברחובות חמה, אבל בעלי דעה נוטים תמיד להפריז בכוחה של ארצות הברית לעצב אירועים כרצונה”. הנה לקות שהנשיא אובמה לא ייתפס בה: הוא אולי נוטה להפריז מאוד בכוחו שלו לעצב מחדש את הזירה הפנים אמריקאית, אך מתחילת הדרך נקט צניעות בשאלת יכולתה של ארצות הברית להשפיע על שאר העולם.

האם כך נכון שיעשה? תומכיו אומרים שכן, ומצביעים על המהומה שחולל קודמו. יריביו אומרים שלא, ומזכירים שאם נשיא ארצות הברית לא מאמין בכוחה של מדינתו לעצב את העולם – זו תהיה נבואה שגם אם אינה נכונה סופה להתגשם. ובמילים אחרות: את הקרדיט על שחרורה של סוריה, אם וכאשר יבוא, אובמה לא יוכל לזקוף לו. הוא כנראה גם לא רוצה.