So Who Has Really Brought Down Gadhafi, the Ruler of Libya?

<--

אז מי באמת ניצח את שליט לוב קדאפי?

עכשיו כשקדאפי נופל, צריך לחלק את הקרדיט ומתברר שאובמה רוצה נתח. אנשיו אמרו השבוע שסייעו בלי להפוך את ארה”ב למרכז

שמואל רוזנר

“שלטונו של קדאפי נגמר”, הודיע נשיא ארצות הברית ברק אובמה. לא שמישהו שאל, לא שקדאפי חיכה לאיתות דווקא ממנו, לא שהודעה כלשהי ממקום חופשתו הנעים של הנשיא במרתה’ס וינייארד תשנה את המציאות כך או אחרת. ובכל זאת, להודיע צריך. שיידעו.

“אנחנו נלחמים עכשיו בשלוש מלחמות”, הזכיר ג’יי לנו לצופיו לפני כמה חודשים, כאשר שלח אובמה את כוחות ארצות הברית להשתתף במבצע של נאט”ו – לוב, אפגניסטן, עיראק. “דמיינו בכמה היינו נלחמים אילו אובמה לא היה זוכה בפרס נובל לשלום”.

אלא שהנשיא מעולם לא קיבל את הטענה שארצות הברית נמצאת במלחמה בלוב. מה שהסכים להשתתף בו היה בתחילה מבצע הומניטרי למניעת טבח המוני, ומי שהוביל אותו לא היו האמריקאים, אלא מדינות אירופה החברות בברית האטלנטית ובראשן צרפת ובריטניה.

עכשיו כשקדאפי נופל, צריך לחלק את הקרדיט, ומתברר שאובמה דווקא רוצה ממנו נתח. הנה הטיעון שהשמיעו אנשי ממשלו השבוע: פעלנו בחוכמה, הורדנו פרופיל, סייענו למורדים בלי להפוך את אמריקה למוקד הסיפור. כך מחוללים מהפכה, כך מפילים רודן מזרח תיכוני.

“זה הישג נפלא”, שיבח השבוע ג’יימס סטיינברג, מי שהיה עד לפני שבועות ספורים סגנה של שרת החוץ הילרי קלינטון. “הפקטור המשמעותי ביותר הוא שאנחנו לא הפכנו את עצמנו לבעיה. אנשים לא אומרים ששוב אמריקה מנסה להפיל משטרים” – כפי שאמרו בימי ממשל ג’ורג’ בוש.

“הנהגה מאחור”

אך כצפוי, לא כולם היו נדיבים כלפי אובמה. ולא כולם סבורים ש”הנהגה מאחור” – כשם התואר שניתן למדיניות האמריקאית המעודכנת – ראויה בכלל לתואר “הנהגה”. מיט רומני, המועמד המוביל של המפלגה הרפובליקנית לבחירות – 2012 כלומר יריבו המסתמן של אובמה – קבע ש”אנחנו הולכים אחרי הצרפתים לתוך לוב”.

והרי לא יכול להיות דבר גרוע יותר מאשר ללכת “אחרי צרפתים” למלחמה (הנה עוד שורה של לנו: “ראיתם את התמונות של המטוסים שלהם? הם נראים חדשים

לגמרי, כאילו מעולם לא היו בשימוש”).

מבקריו של אובמה בירכו השבוע על לכתו של השליט הלובי, אך סירבו לזקוף את הקרדיט לזכות נשיאם. “האמריקאים יכולים להיות גאים בתפקיד שמדינתנו שיחקה בסיוע להבסת קדאפי”, כתבו הסנאטורים הרפובליקנים ג’ון מקיין ולינדסי גרהם בהודעה משותפת.

“אך אנו מצטערים שלהצלחה הזאת נדרש זמן רב כל כך להתממש, בגלל כישלונה של ארצות הברית להטיל למערכה את מלוא כובד משקלה של היכולת האווירית שלנו”.

בין לוב לעיראק

הצל הכבד של המלחמה בעיראק העיב ועודו מעיב על כל החלטה שמקבל הנשיא אובמה, הכרוכה בהפעלת כוח. בימין הרפובליקני ובשמאל הליברלי – שניהם בצלה של טראומת עיראק, תקפו את אובמה כשבחר להשתתף בקרבות בלוב, על כך שלא קיבל “הרשאה לפעולה מהקונגרס”.

הם אפילו איימו להגביל אותו בחקיקה. כלומר, הציבו רף שאמור למנוע כביכול חזרה לימי ההסתבכות בעיראק. זו הייתה התפרצות מיותרת של חרדה. אובמה מעולם לא התכוון לפלישה, לא הסתכן בתסריט כזה. לעומת זאת, הוא גם לא הסכים לעמוד מנגד בלי לפעול בכלל. אם הפעיל כוח מספיק או לא אפשר להמשיך להתווכח, אך ברור שקיבל הכרעה עקרונית בעד מעורבות. שנרתע מבדלנות.

מאחורי החלטתו עמדו כמה נשות ממשל תקיפות, שסירבו לאפשר לממשל להידרדר באוטוסטרדת חוסר הרלוונטיות – שרת החוץ קלינטון, היועצת סמנתה פאוור והשגרירה באו”ם סוזן רייס.

לשלוש אלה אפשר אולי לצרף גם את קולה של עוד אישה, אן מארי סלוטר, כיום פרופסור בפרינסטון אך מי ששירתה גם היא בכפוף לקלינטון במשך שנתיים כמנהלת האגף לתכנון מדיניות. קולה של סלוטר נשמע ברור וצלול, כאשר התריעה מפני תגובת יתר של השמאל האמריקאי לשנות השלטון של בוש.

סלוטר חששה מפני תנועת מטוטלת שתחזיר את ארצות הברית לימים שבהם יכתיב המחנה “הריאליסטי” בוושינגטון מדיניות של “סדר ויציבות על חשבון אידאולוגיה וערכים.” היא וחברותיה הקפידו לא לאפשר לאובמה לפנות לכיוון כזה. הן רוצות “יציבות” אך גם “ערכים”.

ממילא, כשהגיעה העת להחליט בשאלות של מלחמה, התחולל מאבק בתוך הממשל בין תומכי גישת “רק לא בוש הבן”, ובין מי שגרסו “רק לא בוש האב”. כך כאשר נדרש הנשיא להחליט כיצד ינהל את המשך מעורבותה של ארצות הברית באפגניסטן (הוא החליט לתגבר כוחות לתקופה מוגבלת), וביתר שאת כאשר עמדה לפתחו מלחמה חדשה, בחבל ארץ מרוחק, שמטרתה לא לגמרי מוגדרת.

בין הובלה להשתתפות

אובמה החליט כבר בתחילת הדרך שלוב איננה הבעיה שלו. לא “הבייבי שאנחנו צריכים לספק לו פתרון”, כפי שהגדיר זאת יועצו לשעבר ברוס ריידל. הנפט והגז של לוב נמכרים באירופה, ואשר על כן, “אלה איטליה וצרפת שיש להן האינטרס הברור ביותר לייצב את האזור”. אמריקה יכולה לסייע, אך אין לה סיבה למשוך לבד את העגלה.

שליחיו של אובמה מצאו באירופה אוזניים קשובות למסר הזה, בעיקר אצל הנשיא הצרפתי ניקולא סרקוזי. הוא לא רצה להוביל מאחור. הוא רצה להוביל. לרוץ קדימה, לפעמים מהר כל כך עד שהפתיע גם את חבריו האירופים, גם את חבריו הצרפתים, אולי אפילו את עצמו.

היו שייחסו זאת לשאיפות פוליטיות, היו שאמרו שסרקוזי רוצה להוכיח לאובמה – אין בין השניים חיבה רבה – מי מהם המנהיג האמיתי. כך או כך, האירופים, וצרפת ובריטניה בראשם, החליטו לקבל על עצמם את המשימה. וושינגטון קיבלה את מה שרצתה. המטוסים ללא טייס ששיגרה למערכה הם סמל ראוי למעורבות שבה בחרו הפעם: ללא מגע יד אדם, בחתימה נמוכה.

אם הקרב על לוב היה נגמר השבוע, הרי שבכך היה נגמר הסיפור. קרדיט מלא לשני המנהיגים האירופים, ורק אחר כך לנשיא האמריקאי. אובמה יכול לחיות עם זה – המלחמה בלוב לא תהיה זו שתקבע את עתידו. אלא שהקרב על לוב רק מתחיל, ואמריקה, שהסכימה להיגרר למעורבות לא ישירה בשלב הלחימה, תצטרך להתמודד מחדש עם אותה דילמה בשלב הייצוב כמו באפגניסטן ועיראק.

זה השלב שבו משלמים כוחות זרים את מחיר הדמים היקר על מעורבותם – זה השלב שיתחיל בשבוע הבא בהחלטות שיתקבלו בפריז, בלונדון ובוושינגטון על מידת המעורבות ועל ההקרבה שיסכימו לקבל על עצמן, במאמץ לא רק להחריב עד יסוד עולם ישן, אלא גם לבנות על הריסותיו חדש.

shmuel.rozner@maariv.co.il