Obama’s Speech: No Reason to Be Rapturous

<--

נאום אובמה: אין ממה להתמוגג

הצהלה שאחזה במשלחת הישראלית סביב הימנעותו של הנשיא האמריקאי מאיזכור “קווי 1967” בנאומו מעורר גיחוך וחמלה

שלושים וחמש דקות וחמישים שניות נאם הנשיא אובמה. 29 דקות על תבל ומלואה, שלום ומלחמה, ערכים, חופש, דמוקרטיה, חינוך, יחסים בין לאומיים וחשיבות האו”ם ושש דקות וחמישים שניות על הסכסוך היש ראלי-פלסטיני. הפער בין העולם והתקדמותו לבין סכסוך הישראליפלסטיני וקיבעונו היה ברור ואובמה חזר עליו כמה פעמים עם אותו פתיח: “לפני שנה. . .”.

לפני שנה בטוניסיה, לפני שנה במצרים, לפני שנה בלוב, לפני שנה בדרום סודאן, לפני שנה בעיראק ובאפגניסטאן, אולי גם בסוריה. הרבה דברים, אמר אובמה, השתנו לטובה למרות הקשיים. הרבה הישגים לאחר שנים רבות של תסכול. רק שני מוקדי כשלון יש בעולם המדיני לפי אובמה: הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסירובן של צפון קוריאה ואיראן לעמוד בכללים, נורמות ואמנות בין לאומיות.

מי שחושב שכאשר נשיא אמריקאי מציין אותך ככשלון של העולם, של ארה”ב, של התבונה ושל השכל המדיני הישר זה הישג ונאום שראוי לברך עליו לא מבין באופן יסודי את העייפות, המיאוס, חוסר הסבלנות וחוסר הסובלנות שיש כלפי ישראל והפלסטינים. הקריאה של אובמה לישראל ולפלשתינים לגשת מיד למו”מ “. . . כי אין קיצורי דרך. . . ומשום שמדינה לא מקימים בהצהרות והצבעות”, היתה מן השפה ולחוץ.

הוא יודע שיש סיבה שאין מו”מ ושלא באמת יהיה מו”מ משום שאין על מה לקיים מו”מ, וכל זה מאחר ושני הצדדים אינם רוצים, אינם מסוגלים ויש להם תמריץ פוליטי שלילי לקיים מו”מ. “משא ומתן” הפך למעין מלמול חסר פשר שכל פקיד וכל פוליטיקאי או מנהיג מדקלם אותו ללא מחשבה תחילה. פעם מילת הסיסמה היתה “התהליך”. עכשיו זה “חזרה למו”מ”.

כאשר ישמע אובמה את נאומיהם של ראש הממשלה נתניהו ושל אבו מאזן סביר כי ישתכנע סופית שהפער בלתי ניתן לגישור כל עוד אלו המנהיגים ואין ברצונם לשנות או להגמיש את תפיסות הצדק וההיסטוריה שלהם ועמדותיהם הבסיסיות.

את מתווה וקווי המתאר של הסדר ישראלי-פלסטיני מכיר כל אדם בעולם שמתעניין בנושא. הם מבוססים על הפרמטרים של קלינטון, מפת הדרכים של בוש והמתווה של אובמה. זה ההסדר ואין בלתו. לא צריך תכניות חדשות ולא יוזמות מקוריות. לכן הצהלה שאחזה במשלחת הישראלית ובקרב רגישי האוזן בתקשורת סביב הימנעותו של הנשיא מאיזכור “קווי 1967” מעוררת גיחוך וחמלה.

אולי ארה”ב והעולם שינו עמדתם? קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים לא יהיו עוד בסיס למו”מ ולהסדר גבולות, אלא גבול הירדן.

מישהו באמת חושב שאובמה הציג מתווה במאי אבל חזר בו בספטמבר בגלל גברת גולדברג ממיאמי או חברי קונגרס רפובליקנים מ”מסיבות התה” שרואים בנתניהו אחד משלהם? גם ציניקנים פוליטים יודעים שזהו הסבר בדוחק. המתווה הוצג, הצדדים מוזמנים לנהל סביבו שיחות. ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. ההתנגדות למהלך הפלשתיני נובעת מהיותו חד צדדי ומנוגד למתווה, לא משום סיבה אחרת.

לכן גם הפלסטינים יסתפקו בהגשת מכתב בקשה למועצת הבטחון, ולא ידרשו הצבעה. רק לעיתים נדירות

נאומים מדיניים באו”ם הם בעלי ערך, עניין, יצירתיות, בשורה או מכילים תכנית מדינית מעשית.

נאומים של נשיאי ארה”ב יוצאים דופן לרעה בדרך כלל משום שנשיא חייב להקיף מגוון עצום של נושאים וסוגיות, אזורים ומשברים המשקפים את מפת האינטרסים האמריקאים.

לכן כל נאום בהגדרה הוא הימנעות ממחלוקות ופנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר. בהקשר הישראלי-פלסטיני, אובמה הגיע לא על מנת לספק כותרות אלא כדי לנטרל את מרעום מועצת הבטחון ולהימנע מהצורך להטיל וטו אמריקאי. צריך לקוות כי יצליח, אולם להקיש מכך שארה”ב שינתה עמדות יסוד לגבי פתרון הסכסוך זו משאלת לב ואשלייה שתחזיק מעמד שבועיים בקושי.

אובמה חזר על מחוייבות ארה”ב לבטחונה של ישראל ועל המצב הייחודי של ישראל, מדינה שנולדה לאחר קיפוח, רדיפות ושואה ומוקפת אוייבים ומלחמות מאז הקמתה. לכל המתמוגגים כדאי להזכיר שאובמה אמר דברים דומים ב-2008 לפני שנבחר, ב-2009 ב-2010 ושוב ב-2011. זה שמטעמים פוליטיים ואחרים בחרו להציגו כעויין לישראל רק מוכיח את נפסדות הטיעון.