Speech Shmeech: The New Obama

<--

נאום שמום: אובמה החדש

אובמה הוכיח מעל במת העצרת הכללית שהוא איבד את הברק. תקוותו היחידה היא שריק פרי יהיה המועמד הרפובליקני לנשיאות

פסקה אחת לפני הסוף, כשהקהל כבר מפוהק, כשהעיתונאים כבר מבינים שכותרות לא יהיו כאן, כשהנשיא עצמו כבר ודאי מברך על הסיוט שעוד רגע נגמר, פסקה אחת לפני סוף הנאום שלף ברק אובמה את הנשיא לשעבר הארי טרומן. “כשאבן הפינה של הבניין הזה עצמו הונחה, בא הנשיא טרומן לכאן, לניו יורק, ואמר: ‘האו”ם הוא בעצם ביטוי לטבע המוסרי של שאיפותיו של האדם’. כאשר אנו חיים בעולם שמשתנה בקצב עוצר נשימה, זהו שיעור שאסור לנו לשכוח”.

צריך לקרוא את הדברים פעם ופעמיים כדי לזהות שהם בעצם לא אומרים שום דבר. משפט סתום של טרומן שעורפל עוד יותר על ידי אובמה. לטרומן היו אמרות כנף טובות מאלה, טובות בהרבה. בספר קטן שמקבץ את חלקן, בשורה הראשונה בערך “לנאום”, מופיעה למשל הציטטה הבאה: “לעולם אל תשתמש בשתי מילים כאשר מספיקה אחת”. והנה מה שמופיע כציטטה האחרונה באותו ערך: “הנואמים הגדולים ביותר היו אותם אנשים שהבינו מה הם רוצים לומר, אמרו אותו במשפטים קצרים ובמהירות, והסתלקו לפני שאנשים החלו להירדם”.

אפשר לומר על אובמה הרבה דברים, גם טובים, אך בתחום הנאומים הוא סוג של חידה. מי שנבחר רק לפני שלוש שנים בזכות כוחו הרטורי המהפנט, בזכות יכולתו למשוך עשרות אלפי מאזינים לאצטדיונים נרגשים, איבד את מגע הקסם. מאז שנבחר לנשיא, לא הצליח לנאום אפילו נאום אחד נפלא, זכיר, נאום שייכנס להיסטוריה. ממילא, הנה טענה שוודאי תקומם כמה צדיקים למחאה קולנית.

ג’ורג’ בוש היה נואם טוב יותר. כן, בוש ההוא, העילג, זה שלא ידע אנגלית. הבוש ההוא ידע לדבר במשפטים קצרים, ידע מה הוא רוצה לומר, ולא הרדים אף אחד בנאומים החשובים שלו. היו לבוש גם כמה חסרונות כמובן.

לשבחו של אובמה ייאמר, נדמה שהיום הוא מבין מה שלא הבין כשנבחר לנשיאות, ודיבר על מדינה פלסטינית בתוך “שנתיים”. או בשנה שעברה בנאומו באו”ם, כשדיבר על “שנה הבאה”. אם להגיע לשלום “היה קל כל כך, כבר היו מגיעים לזה”, אמר אובמה שלשום. מה שמצדיק עוד ציטוט אחד אחרון של טרומן: “אני לעולם לא שולח אותם לגיהינום. אני פשוט אומר להם את האמת, והם חושבים שזה גיהינום”.

הרהורים על השגריר אנדרו יאנג

לא היה אפשר שלא להרהר השבוע בשגריר לשעבר של ארצות הברית לאו”ם אנדרו “אנדי” יאנג, שסיפורו מוכר לכל מי שהתעמק אי פעם ביחסי ישראל-ארצות הברית. יאנג היה מינוי של הנשיא ג’ימי קרטר, אחר כך הסתבך בהצבעה שנויה במחלוקת באו”ם נגד ישראל, וליתר דיוק נגד סיפוח מזרח ירושלים לישראל.

ממשלת בגין רתחה על ההצבעה, ממשל קרטר נבוך. זו הייתה שנת בחירות, 1980, וערב קרב פריימריז קשה במדינת ניו יורק, שבה הקול היהודי מכריע. סגן הנשיא וולטר מונדייל לחץ על קרטר לחזור בו מן ההצבעה. קרטר אילץ את שר החוץ שלו סיירוס ואנס להסביר שמדובר בטעות. כך או כך, קרטר הפסיד בניו יורק, ואנס התפטר זמן לא רב אחרי התקרית, ואנדרו יאנג הספיק עוד סקנדל אחד, לפני שאולץ גם הוא להתפטר – הוא נפגש בחשאי עם נציג של אש”ף.

התפטרותו הכפויה חוללה משבר חמור ביחסים בין הקהילה היהודית באמריקה לבין קהילת השחורים. יאנג היה השחור הראשון שייצג את ארצות הברית באו”ם, והיהודים הואשמו שבעטיים נאלץ לעזוב את משרתו.

היהודים גרסו שמעולם לא דרשו את התפטרות השגריר, “הטענות שלנו הן נגד מדיניות משרד החוץ”, כך הודיע מי שעמד אז בראש “ועידת הנשיאים” של הארגונים היהודיים.

אך כל זה לא הועיל. מפגש חירום סוער של מנהיגים שחורים כונס. אחד ממשתתפיו העיד: “מעולם לא שמעתי ביטוי חזק כל כך של רגשות אנטי יהודיים, כפי ששמעתי במפגש הזה”. אחד מארגוני השחורים יזם מפגש עם אותו משקיף של אש”ף שגם יאנג פגש, זהדי טרזי. רבים אחרים החלו להשמיע בפומבי דברי תמיכה מפורשים בנושא הפלסטיני. בניו יורק נרשמו כמה פרצי אלימות קשים.

השבוע ניהלו נשיא שחור, ושליחתו השחורה לא פחות, סוזן רייס, את קרב הבלימה של יוזמה פלסטינית באו”ם. שנת הבחירות בפתח, ונראה שכמו פעם יש לא מעט מצביעים יהודים שהמתינו למהלכי הממשל בחשדנות. יחסי היהודים והשחורים מעולם לא חזרו לתקנם. בשנות השישים, תקופת המאבק על שוויון זכויות, הייתה פריחה גדולה. אחר כך באה ההידרדרות שפרשת אנדרו יאנג הייתה אחד משיאיה.

אובמה, שהתמודד לפני שלוש שנים על הנשיאות, הבטיח לנסות ולשקם את יחסי השחורים והיהודים. “אני רוצה לבנות מחדש את מה שאני מחשיב כיחסים היסטוריים בין הקהילה האפרו-אמריקאית ובין הקהילה היהודית”, אמר אז. עוד אחת מאותן הבטחות שלא הספיק לקיים.

ריק פרי מצביע דני דנון

ביום שלישי השבוע, בכנס תמיכה ב”יוניון סקוור” ניו יורק, אימץ המועמד הרפובליקני המוביל לנשיאות את העמדות הפוליטיות של נצי הליכוד. לא העמדות של נתניהו, אלא של מי שיעשו לנתניהו את המוות אם וכאשר יחודשו השיחות בין ישראל ובין הפלסטינים. ובמילים אחרות: ריק פרי מצביע דני דנון.

אין זה דבר של מה בכך. בסקר גאלופ השבוע התברר שפרי מוביל על יריבו העיקרי מיט רומני בפער משמעותי. 31 אחוז מהבוחרים הרפובליקנים אומרים שיצביעו לו בפריימריז, לעומת 24 אחוז המביעים תמיכה ברומני. שאר המועמדים משתרכים הרחק מאחור. רומני הממסדי מול פרי המהפכן. אחד מהם יתייצב בעוד שנה למערכה הפוליטית מול אובמה.

מצבו של רומני בסקרים הכללים, בקרב ראש בראש עם אובמה, טוב משל פרי. כלומר, המצביעים הרפובליקנים רוצים פרי, המצביעים האמריקאים מעדיפים רומני. ומה שנכון לכלל המצביעים, נכון שבעתיים כשמדובר ביהודים. בשבועיים האחרונים נרשמו צהלות במטה אובמה כל אימת שסקר חדש אשרר שפרי הוא כעת המועמד המוביל. אם ינצח פרי, אומרים בכירים יהודים מתומכי אובמה, לא תהיה לנשיא שום “בעיה יהודית” בבחירות האלה. היהודים לא יצביעו למועמד שהם מכנים “קיצוני” – לא יצביעו למי שעמדותיו בנושאים דת ומדינה רחוקות כל כך משלהם.

פרי התייצב השבוע בכנס התמיכה היהודי מלא ברוח קרב. את מדיניותו של אובמה בנושא הישראלי-פלסטיני כינה “כניעה” ו”סכנה”. הממשל נותן “משקל מוסרי שווה לסבל הישראלי והפלסטיני, כולל למחוללי טרור”, קבע . נציג הרשות הפלסטינית בארצות הברית מאען עריקאת זיכה אותו בשל כך בתואר “גזען”. אך קשה להאמין שעלבון כזה יזיז את פרי מעמדותיו. היהודים שהקיפו אותו בהתרגשות היו רובם לבושים בז’קטים שחורים וחובשי כיפה, כלומר מי שמייצגים את המיעוט השמרני הקטן בקרב יהודי ארצות הברית, ולא את הרוב הליברלי הגדול שלא יצביע לפרי, בדיוק כפי שלא הצביע בסיבוב הקודם לשרה פיילין.

ממילא, כשפרי אומר את מה שדנון רוצה לשמוע, לא הבוחרים היהודים עומדים בראש דאגותיו – משקלם של אלה בהליך הבחירה הרפובליקני מבוטל – אלא הקבוצה הגדולה והמכריעה של בוחרים אוונגליסטים שאמורים לנפק לפרי ניצחון.