Obama’s Word

<--

מילה של אובמה

מצד אחד נאומו של הנשיא האמריקאי היה מחבק. מצד שני קשה לשכוח את הרקורד הבעייתי. אז להאמין לו או לא?

בתחילת חודש מארס של שנת 2007 התייצב ברק אובמה, אז מועמד והיום נשיא, לנאומו החשוב הראשון בנושא “הישראלי”. זה היה בשיקגו, העיר שממנה יצא למסע הבחירות שלו, מול קהל שהורכב מתומכי השדולה הפרוישראלית איפא”ק. קהל שאובמה נראה נחוש למדי לזכות באמונו.

הדאגה לביטחונה של ישראל “תמיד תהיה נקודת המוצא”, אמר אובמה בנאום ההוא. ועוד אמר: “לעולם לא נחתור להכתיב לישראלים מה טוב להם ולאינטרס הביטחוני שלהם”. אחרי הנאום ההוא כתבתי: “הוא נשמע חזק כמו קלינטון, תומך כמו בוש, ידידותי כמו ג’וליאני. לפחות ברטוריקה שלו, אובמה עבר כל מבחן שמישהו עשוי היה לרצות שיעבור. ממילא, הוא פרו-ישראלי. נקודה”.

ארבע שנים וחצי חלפו מאז הנאום ההוא – ארבע שנים וחצי שבהן נשחקו רשמיו והתעוררו ספקות בלב כמה ממאזיניו. שנים שבהן אובמה בהחלט ניסה “להכתיב” לישראל מדיניות אחרת, אך גם כאלה שבהן דאג ללא דופי לביטחונה.

האם השנים שחלפו מאז הנאום בשיקגו אכן הוכיחו שהוא ביטא את רחשי ליבו האמיתיים של המועמד אובמה – או שמא הוכיחו שזו הייתה הצגה פוליטית ושאובמה האמיתי מרגיש אחרת, חושב אחרת?

שתי אסכולות מתחרות זו בזו בפרשנות מעמדו של אובמה בקרב תומכי ישראל. חלקם אומרים: יש לנשיא האמריקאי בעיה של יחסי ציבור אם כולם היו יודעים מה עשה למען ישראל, לא היו מהססים לכנותו, גם כיום, ידיד גדול.

אחרים אומרים: הציבור לא מטומטם. הוא חושד באובמה לא משום שאיננו יודע מה עשה – להפך הוא חושד בו מפני שהוא יודע היטב מה עשה. שתי האסכולות הללו ילכו עם הנשיא עד לבחירות 2012, וילוו בהדלפות מכוונות, בספינים, בהצגות. נאום אובמה באו”ם מהשבוע שעבר הוא מקרה מבחן מעניין. נאום שהיו מי שמיד אמרו עליו “אמרנו לכם שהוא בעד ישראל”, וגם מי שמיד אמרו עליו “זו הצגה לכבוד הבחירות”.

בניגוד לנאום ההוא, בשיקגו, עכשיו יש לאובמה גם רקורד שאפשר לבחון. ישנו, כמובן, הרקורד המוכר: קטטות עם ממשלת נתניהו, האשמות הדדיות, חמיצות נמשכת בדיאלוג. וישנו הרקורד שייחשף בהדרגה עד הבחירות.

אין אמון בכנותו של הנשיא

היום, למשל, מפרסם העיתונאי איליי לייק ב”ניוזוויק” את קורות העברת הפצצות חודרות הבונקרים לישראל – העברה שממשל בוש אסר וממשל אובמה אישר. מי שעוקב אחר חשבון הטוויטר של לייק, נחשף ביום שישי לחילופי מהלומות קצרים בינו לבין ג’ון פודהורץ עורך המגזין השמרני “קומנטרי”, שאינו מחסידי אובמה.

“הבית הלבן מאכיל את איליי לייק בניסיון נואש להחזיר אליו את הקול היהודי שהוא כמובן מעולם לא איבד”, כתב פודהורץ בלגלוג. לייק, בלשון המעטה, לא אהב את הטון: “אתה צריך להפגין קצת שליטה עצמית”, החזיר לפודהורץ. “אין סיבה להטיל ספק בעיתונות שלי מכיוון שאתה לא אוהב את החדשות”, כתב.

פודהורץ, יותר משהטיל ספק בעיתונאות (המצוינת) של לייק, מטיל מן הסתם ספק במידת האמון שניתן לתת באובמה מהדורת ספטמבר 2011, אובמה של האו”ם. ועל פי טון הפרשנויות שהוענקו בישראל לנאומו של הנשיא, נדמה שגם כאן יש מידה של שמחה על השינוי – אך לא אמון בכנותו של הנשיא האמריקאי. אחרי הבחירות הוא יחזור לסורו – היה המסר הכללי. הכל בגלל הקול היהודי – הייתה התובנה הרווחת.

יישמחו להאמין לאובמה

אלא שאובמה אינו מכוון לאמונם של היהודים בישראל. הוא מכוון לזה של היהודים האמריקאים, ואיתם נקודת הפתיחה שלו אחרת: רובם הגדול רוצה להאמין לו.

נשיא אמריקאי שנמצא בעימות עם ישראל הוא נשיא שמעמיד את יהודי ארה”ב במבוכה. נשיא דמוקרטי שנמצא בעימות עם ישראל הוא נשיא שמעמיד אותם במבוכה גדולה עוד יותר. למי יצביעו היהודים בעוד שנה – למועמד רפובליקני? קשה להאמין. יישבו בבית? הם לא נוהגים לשבת בבית. לאובמה? הם ישמחו להצביע לאובמה, אם רק יושיט להם קצה חוט, אם רק יעזור להם להשתכנע, אם רק יישר קצת את ההדורים. הם ישמחו להאמין לאובמה – בלי קשר למה שהישראלים מאמינים.