The First Nobel: The Importance of the Mediator

<--

הנובל הראשון: חשיבותו של המתווך

יוסי ביילין

את פרס נובל לשלום הראשון, בעבור מהלכים מדיניים במזה”ת, קיבל ד”ר ראלף באנץ’, שמת בדיוק לפני 40 שנה, בגיל 66. את הפרס הוא קיבל ב-1950 בשל הצלחתו להביא את ישראל ושכנותיה להסכמי שביתת נשק, שסיימו את מלחמת העצמאות בגבולות זמניים. הוא עשה זאת כמתווך המיוחד של האו”ם לאזור, לאחר הירצחו של קודמו, הרוזן פולקה ברנדוט, בידי אנשי הלח”י.

חייו של באנץ’ נראים כפרומו לחייו של אובאמה. סבו השחור היה מרצה באוניברסיטה שנשא לאישה את תלמידתו, בת לזוג מעורב. האב היה ספר שחור, חסר השכלה. בגיל 13 אביו עזב את הבית ואמו מתה משחפת. הוא גדל בבית סבתו, והיה בו צירוף של כישרון ואמביציה.

הוא הצטיין בהרווארד, שם קיבל דוקטורט במדע המדינה וביחסים בינלאומיים. במלחמת העולם השנייה התקבל למודיעין האמריקני וב-1944 החל לעבוד במחלקת המדינה והקדיש את רוב זמנו להקמת האו”ם, שבו פעל בשארית חייו.

ב-1947 התמנה כחבר בוועדה המיוחדת של האו”ם לענייני ארץ ישראל, בראשות ברנדוט, ובספטמבר 1948 החליפו ותיווך בין ישראל לשכנותיה לקראת הסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949.

הוא היה מתווך הוגן במלוא מובן המילה. לא היתה לו, ככל הנראה, נטיית לב לצד זה או אחר, ומטרתו היתה ליישם את ניסיונו כדי לפתור בעיות שנראו בראשיתן בלתי פתירות.

ההחלטה שקיבל באנץ’ בתחילת הדרך היתה זו שישראל רצתה בה, ואילו מדינות ערב הסתייגו ממנה: הוא הצליח לשכנע את האו”ם לקבל החלטה שקראה לצדדים לפתוח במו”מ כדי לכונן שביתת נשק בדרך לשלום. עבור בן-גוריון היתה הקביעה כי מדובר בשלום עתידי חשובה מאוד ללגיטימציה של המדינה הצעירה, ואילו הערבים לא רצו להתחייב לכך. באנץ’ לחץ, ובנובמבר 1948 התקבלה התביעה הישראלית כהחלטת או”ם, ופתחה את הפתח לשיחות על שביתת הנשק.

השיחות עם מצרים היו קשות מאוד. מצרים רצתה את באר שבע ועמדה על כך שעזה תהיה בשליטתה. בשלב מסוים היה נראה שאי אפשר לגשר על הפערים, ואז שלף באנץ’ את הצעת הגישור. באר שבע – לישראל, עזה – למצרים. ישראל, שקיבלה ריבונות על הנגב, “נאלצה” לוותר, לראשונה, על עזה.

בשיחות עם סוריה ניהל באנץ’ את המו”מ הקשה מניו יורק. ישראל תבעה שסוריה תיסוג לגבול הבינלאומי, וסוריה לא היתה מוכנה לכך בשום אופן. אז שלף באנץ’ את ההצעה: סוריה תיסוג לגבול הבינלאומי והשטחים שמהם תיסוג יהיו מפורזים. הוא לא הבהיר את שאלת הריבונות בשטחים אלה, ובכך פער פתח למחלוקת שלא הסתיימה מעולם.

באנץ’ סיים את תפקידו כמי שהותיר חותם של ממש על האזור וסיים את המלחמה. פרס נובל שהוענק לו שנה אחר כך הגיע לו בלי ספק. הוא הוכיח את חשיבות המתווך, כאשר שני הצדדים אינם בשלים להגיע להסכמים בעצמם: להעביר מסרים, לשכנע, לנסות להסביר לכל צד את האינטרסים של זולתו, ובעיקר – להעלות הצעות גישור משלו. חסרונו הבולט של מישהו דמוי באנץ’ בולט כיום יותר מבעבר.