קוני 2012, הסיפור האמיתי
יוצרי הסרטון הציגו למערב גרסה מרופדת של סיפורה האיום של אוגנדה, עם “טובים” ו”רעים” ובלי יותר מדי זוועות. ובכל זאת, יש להסיר בפניהם את הכובע
ג’ייסון ראסל, יוצר הסרט והקמפיין “קוני 2012”, וחבריו, בובי ביילי ולארן פול, נתקלו ב-2003 בסיפורו של בית מחסה שבעיירה גולו, שבו שהו מאות נשים וילדים, פליטי המלחמה המתחוללת בצפון אוגנדה מאז 1986. הם תיעדו אותו במצלמת חובבים, והוא עומד במרכז סרטם הראשון, “Invisible Children”, שיצא ב-2005.
למרות רמתו הטכנית הירודה, הסרט זכה למאות אלפי צפיות באינטרנט ולאלפי הקרנות באוניברסיטאות במערב. במקביל הוקם ארגון “Invisible Children”, שהצליח להביא למודעות מסוימת בעולם לעצם קיומו של הסכסוך בצפון אוגנדה, מודעות שנהפכה לנחלת הכלל בזכות קמפיין “קוני 2012”.
ב-2007 ביקרתי בצפון אוגנדה. הגעתי למחנה העקורים אטיאק בעקבות סיפור של מתנדב זר. מתושבי המחנה שמעתי על הטבח שהתרחש במקום. 250 בני אדם נרצחו, עשרות נפצעו ונאנסו, ואלפי נפשות נותרו מצולקות. במהלך הטבח אולצו בני משפחות הנרצחים למחוא כפיים כאשר יקיריהם נורו לנגד עיניהם. זהו רק אחד מעשרות מקרים דומים.
ג’וזף קוני התפרסם לראשונה בקרב שבט האצ’ולי כמדיום המתקשר עם המתים. ב-1986 הקים צבא פרטי בשם “Lord’s Resistance Army” (LRA). עד מהרה החל ה-LRA לפגוע בבני שבטו, האצ’ולי. קשה להבין מדוע. שיכרון כוח, כנראה. במשך יותר משני עשורים פשטו אנשיו על כפרים ומחנות עקורים, שרפו בתים, רצחו ואנסו – הזוועות שהתרחשו שם הן בלתי נתפשות, עיתונאי אוגנדי סיפר לי על אשה שאולצה לאכול מבשר בעלה המת. את הילדים לקחו פורעי ה-LRA בשבי. הבנים חונכו להיות חיילים, הילדות נהפכו לשפחות.
הממשלה האוגנדית, שביקשה להשליט סדר בצפון, העבירה כמיליון וחצי מתושבי האזור למחנות עקורים – מקבצים צפופים של בקתות בוץ, ללא מים זורמים, ביוב או חשמל. המעבר מוטט את מרקם החיים של האצ’ולי. אבטלה, אלכוהוליזם, ילדות הרות, איידס – כל אלה היו נחלת בני השבט במחנות. תושב אחד סיפר לי על אמצעי המניעה המקובל בהם – שקית ניילון, כדי לחסוך את עלות הקונדום. למרות שרוב המחנות פורקו רשמית לאחר מנוסת ה-LRA מהאזור בשנים האחרונות, רבים חיים בהם עד היום.
הסרט “קוני 2012” שונה בתכלית מ-“Invisible Children”. ראשית, רמתו המקצועית גבוהה, והוא רווי אפקטים, ולכן מושך גם קהל מהסוג שנוהג לזפזפ כל אימת שהוא נתקל בחדשות מהיבשת השחורה, ועל כך יש לברך. שנית, ראסל הקפיד שלא להכביד על הצופים בעובדות מרובות. הסרט מציג תמונה פשטנית של “רעים” נגד “טובים”, פוסח על העוני והמצוקה המלווים את הסכסוך ומשמיט את תרומת ממשלת אוגנדה לסבלם של הקורבנות.
תהליך השלום שהתרחש עד 2008 הוצג בסרט בקצרה, כתעלול שנקטו קוני ואנשיו כדי להתחמש מחדש. זה כנראה נכון, אך מדובר בתמונה חלקית. הסרט לא מזכיר את קליטתם-מחדש בחברה של אלפים מלוחמי ה-LRA לשעבר. זו נעשתה במסגרת ניסיון שהוא בגדר תקדים בינלאומי חשוב, לפייס בין פושעי מלחמה “זוטרים” לקורבנותיהם תוך שימוש בשיטות עשיית הצדק מסורתיות. שלישית, הסרט מכיל מעט תמונות זוועה והרבה תמונות של אנשים מחייכים.
לסיכום, למרות נושאו המצמרר, “קוני 2012” הוא סרט קל ואפילו נעים לצפייה. הסרט נמנע מעיסוק בכמה שאלות מטרידות: כיצד הצליח ארגון מטורף כ-LRA לחמש רבבות בכזאת קלות? איך זה שהסכסוך לא זכה לסיקור נרחב בתקשורת? האם ישנם סכסוכים אחרים, דומים באכזריותם ובהיקפם, שאינם מוכרים לנו? התשובה לשאלה האחרונה היא חיובית. קחו לדוגמה את פסק הדין שניתן בשבוע שעבר בהאג בעניין לובנגה. מה ידוע לכם על אודותיו?
במקום זאת מעדיף הסרט להתמקד בלכידת קוני. לכאורה, אין כל רע בכך, אולם בעוד שתפיסתו של מנהיג ה-5LRAתשכך אולי את הכאבים, מלחמה משמעותית בסחר בנשק, לדוגמה, תהווה טיפול ממשי במחלה שגרורותיה התפשטו הרחק מאוגנדה.
מחדליו של “קוני 2012″ אינם מקריים. לאחר שנים של חיפוש נראה שראסל מצא את המפתח ללב הקהל המערבי. לכן הציב את היעד ה”צנוע” של לכידת קוני, וזוהי הסיבה שהציג לצופיו גרסה “מרופדת” של סיפורה האיום של צפון אוגנדה. אך למרות כל זאת הסרט הוא עדיין הישג אדיר. הוא הביא את מצוקותיהם של אפריקאים לביתם של מיליונים במערב, ועל כך יש להסיר בפני ראסל וחבריו את הכובע.
הכותב הוא כתב המגזין “מסע אחר”
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.