Fits Like a Glove

<--

יש משהו מעט מצמצם, שלא לומר פרובינציאלי, בבחינת המינוי של ג’ון קרי אך ורק דרך זווית הראייה הישראלית. בשנים הקרובות יהיה הסנאטור הוותיק ממונה על ניהול הדיפלומטיה של המעצמה החשובה בעולם; הוא יקדיש למזרח התיכון זמן רב, אבל לבטח לא את רוב זמנו. יעמדו בפניו האתגרים של הכלת ההשפעה הסינית באזור אסיה-פאסיפיק, ניהול היציאה מאפגניסטן, המשבר הגרעיני עם איראן, המשך היחסים הסבוכים והמתוחים עם רוסיה, עליית כוחה הכלכלי של אפריקה ועוד.

קרי הוא אחד הקולות הבולטים והמובילים של המפלגה הדמוקרטית בענייני חוץ כבר שנים רבות, ובפרט בעשור האחרון. גיבור מלחמה, בן למשפחה מיוחסת ולאב דיפלומט, קרי תמיד חלם להיות נשיא. אך אחרי שנכשל בבחירות 2004 הוא פנה לפעילות קלאסית של סנאטור בכיר – בניית מעמד של אושיה בינלאומית, עם ניסיון נרחב וקשרים ענפים.

יחסיו הטובים עם אובמה – קרי הוא זה שאחראי לפריצה הגדולה שלו לתודעה הלאומית בנאום בוועידה הדמוקרטית ב-2004 סייעו לו בלי ספק לבסס את המעמד הזה. היה זה אובמה שהטיל על הסנאטור הבכיר משימות כשליחו האישי של הנשיא, ובכך בנה אותו במתכוון כיורש אפשרי להילרי קלינטון. קרי אולי איננו הבחירה הראשונה של אובמה – זו הייתה כנראה סוזן רייס – אך הוא הוכיח את עצמו מבחינת הממשל במבחנים הראשונים של פעולה דיפלומטית עבור הבית הלבן: יכולת, נאמנות ודיסקרטיות.

ועכשיו לישראל. הנשיא האמריקאי הוא אידיאליסט במדיניות פנים וריאליסט פרגמטי במדיניות חוץ. אמריקה של אובמה פועלת בעולם מתוך שיקולים ריאליסטיים, קרים וכמעט שמרניים. בניגוד לג’ורג’ בוש, שהחזיק בתפיסות רומנטיות (דמוקרטיה בעולם הערבי, להעניש את ציר הרשע), אובמה פרגמטי ושקול מאוד. אין אצלו מקום לנאמנויות נושנות, לא לבריטניה של “הברית ההיסטורית” ולא לפקיסטן בשם “שיתוף פעולה ביטחוני”.

יש שתי מילים שמובילות אותו: אינטרס אמריקאי; עבור אובמה, במדיניות חוץ (להבדיל ממדיניות פנים) יש מקום מוגבל לערכים. דוגמאות: אם מובארק היה מצליח לדכא בכוח את המהפכה המצרית תוך שבוע, הממשל של אובמה היה מחבק אותו בחום. הממשל שלו הוא גם זה שהתעלם מההתקוממות של המהפכה הירוקה באיראן. ואצלנו, כשהייתה תחושה שאפשר להשיג התקדמות בתהליך מדיני ישראלי-פלסטיני, אובמה ניסה; אך כשהניסיון נכשל הודיע ש”אנחנו לא יכולים לרצות את השלום יותר משני הצדדים”, ועזב את המזרח התיכון לאנחותיו.

קרי מתאים לאובמה כמו כפפה ליד. ברור שכשבוחנים את התבטאויותיו בענייני ישראל, הוא מתנגד להתנחלויות, כפי שצוין כאן בסוף השבוע. כל בכיר אמריקאי (כולל אצל הרפובליקנים) ששימש בתפקידים האלה – מהילרי קלינטון ועד לג’יימס בייקר דרך קונדוליסה רייס וקולין פאואל – התנגד נחרצות לבנייה בהתנחלויות. אבל ראוי לשים לב לדבריו של קרי המתייחסים לדרישה האמריקאית להפסיק זמנית את הבנייה בהתנחלויות כתנאי למו”מ עם הפלסטינים, דרישה שהציב בשעתו הנשיא אובמה בפני נתניהו (שהסכים לה).

“התנגדתי למאמץ הפומבי המתמשך הזה (להפסיק את הבנייה) בהתנחלויות משום שמעולם לא חשבתי שזה יעבוד, ולמעשה, בזבזנו שנה וחצי על דבר שלמעשה לא היה, מכל מיני סיבות, בר השגה. המפתח (להשגת הסכם) הוא להגיע להגדרת גבולות ודרישות ביטחון, ואם הגעת להגדרת גבולות אז פתרת את בעיית ההתנחלויות”.

במילים אחרות – כל דרישה “עקרונית” מהסוג של תנאי פתיחה היא עקרה בעיני קרי. הוא ממוקד במטרה – השגת הסדר קבע, שממנו ייגזר גורל ההתנחלויות. זו גישה

פרגמטית להפליא. הסנאטור הבכיר ממסצ’וסטס אמנם נחשב לידיד קרוב לישראל, אך המחויבות שלו נמוכה מזו של הילרי קלינטון. הסיבה כפולה. קלינטון פלרטטה, ואולי עדיין מפלרטטת, עם הרעיון של מועמדות לנשיאות ב-2016, וזה מחייב אותה להיות זהירה מאוד בעימות אפשרי עם ישראל. התקוות הנשיאותיות של קרי אינן קיימות, הוא הפסיד אותן ב-2004, זו התחנה האחרונה שלו. קלינטון גם חשה מחויבות רגשית, כמעט משפחתית, לישראל. קרי יכול להרשות לעצמו ריחוק מסוים.

אגב, בדבר אחד הם דומים: גורמים בוושינגטון מדווחים שג’ון קרי רוחש כלפי ראש הממשלה נתניהו את אותה רמת סימפטיה כמו קודמתו קלינטון – רמה נמוכה מאוד, למי שיש לו ספק, כזו שהתפתחה בעיקר בקדנציה הראשונה של נתניהו בעקבות יחסיו הרעועים עם ביל קלינטון. למרכיבים האישיים האלה יש חשיבות מוגבלת, כמובן; נתניהו, קרי וקלינטון יודעים איך לשים בצד תחושות אישיות למען אינטרסים משותפים, אבל בהחלט לא מדובר בקפיצת מדרגה בכימיה האישית.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 10