A Type of George Bush Sr.

<--

סוג של בוש האב

שר ההגנה החדש של ארצות הברית, צ’אק הייגל, איננו עוכר ישראל, אבל הוא בהחלט לא אהוד על חבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון. אלה חוששים, שהסנטור הרפובליקאי לשעבר לא יוצא מנקודת הנחה, שלפיה כל אקסיומה אסטרטגית שראש הממשלה הישראלי מנסה לשווק לאמריקאים חייבת להתקבל על ידיהם כצו 8.

אם מסתכלים על המינוי של הייגל דרך הפרספקטיבה של ההיסטוריה של משפחת בוש, ניתן לומר, שהייגל הוא יורשו הפוליטי והאינטלקטואלי של בוש האב ושל יועציו המדיניים ג’יימס בייקר וברנט סקוקרופט. רפובליקאי שמרני אך פרגמטי, המשתייך לאגף הקיסינג’רי או הריאליסטי, של הימין הפוליטי; זה המקבל החלטות בנושאי חוץ וביטחון על סמך שיקולים אסטרטגיים קרים ונטולי סנטימנטים, שמשקפים בעיקר את האינטרסים של ארה”ב ולא אידיאלים ערטילאיים בנוסח חלומו של הנשיא וודרו וילסון, שרצה לקדם את הדמוקרטיה בעולם.

בוש האב סילק את סדאם חוסיין מכוויית, אך לא מבגדד. ריאליסטים רפובליקאים כמו סקוקרופט והייגל הבינו, כי עיראק המשוחררת לא תהפוך לדמוקרטיה מערבית אלא תידרדר למלחמת אזרחים, וכי נפילתו של סדאם חוסיין תסלק את הבלם האזורי שעוצר את ההתפשטות של איראן במפרץ הפרסי. בוש הבן, תחת השפעת יועציו הניאו-שמרניים, פתח את תיבת הפנדורה העיראקית, שממנה פרצו מאבקי הדמים בין השיעים לסונים, ובגדד הפכה לגרורה של איראן.

הייגל לא הסתיר את התנגדותו למלחמה בעיראק ולאג’נדה הניאו-שמרנית, שהתבססה, בין השאר, על הפנטזיה שלפיה ברית אמריקאית-ישראלית תכפה את האינטרסים והערכים האמריקאיים על העולם הערבי ותדחק את הבעיה הפלסטינית הצדה. הסנטור לשעבר מנברסקה שזכה בעיטורי גבורה בעת שירותו הצבאי במלחמת וייטנאם, תמך במועמד הדמוקרטי לנשיאות ברק אובמה ב 2008, והצטרף אליו בעת ביקורו בעיראק בתקופת מערכת הבחירות.

הידיעות על כוונתו של אובמה לשלוח את הייגל לפנטגון כמעט גרמו לשבץ לב פוליטי אצל בעלי טור ופרשנים ניאו-שמרנים, שפתחו במערכה ציבורית נגד הייגל, שהואשם כמי שתומך בהשמדת ישראל ומגלה נטיות אנטישמיות. הבסיס להשמצות היה תמיכתו בפתיחת מגעים דיפלומטיים עם חמאס והסתייגותו מהתקפה אמריקאית על איראן, שלא לדבר על התייחסותו הביקורתית ללובי הישראלי בוושינגטון.

טענות דומות הועלו בזמנו נגד בוש האב ובייקר, שכמו הייגל סברו שהאינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון יקודמו דרך מאמץ אמריקאי להשיג הסדר ישראלי-ערבי ולא על ידי מתן חופש פעולה ל”נכס האסטרטגי” הישראלי, שיוביל בסופו של דבר לבידודה של ארצות הברית במזרח התיכון. זוהי תפישה המקובלת גם על חלק גדול מהבכירים בפנטגון ובמשרד החוץ, הסבורים שוושינגטון חייבת להפסיק להניח לזנב הישראלי לכשכש בכלב האמריקאי, ולהתחיל להדגיש את ההסתייגות האמריקאית לא מישראל עצמה – אלא מהמדיניות הנוכחית שלה.

בכל מקרה, בתפקידו כשר הגנה הייגל לא ינהל מדיניות עצמאית, אלא יהיה כפוף לאסטרטגיה שיתווה אובמה ולפיקוחו של הקונגרס. השפעתו על היחסים עם ישראל ועם ראש ממשלתה תהיה משמעותית למדי בתחום אחד: מניעת התלקחות צבאית עם איראן. אובמה מעוניין למנוע התלקחות כזאת, שעלולה לגרום לא רק לעליית מחירי האנרגיה ולפגועבמאמצים לשקם את הכלכלה האמריקאית, אלא גם בשאיפתו להעביר את מוקד האסטרטגיה האמריקאית מהמזרח התיכון למזרח אסיה. מלחמה עם איראן רק תגרום לשקיעתה של ארצות הברית בביצה המזרח תיכונית, ולעומתה תיראה המלחמה בעיראק כמו פיקניק על גדות החידקל.

מהבחינה הזאת, סנטור רפובליקאי לשעבר – שנלחם בגבורה במלחמת וייטנאם – ולצדו שר חוץ (ג’ון קרי) – שגם הוא מעוטר בעיטורי המלחמה ההיא – יוכלו לבלום בהצלחה את הלחץ הצפוי שיפעילו חבריו של ביבי בגבעת הקפיטול ובתקשורת למען תקיפת איראן. הייגל יצליח, אולי, גם לקדם אסטרטגיה דיפלומטית חלופית לפתרון המשבר עם טהראן. אחרי הכל, אותו יהיה קשה להאשים בנטייה לפציפיזם או בפייסנות נוסח צ’מברליין, במיוחד כששדה הקרב היחיד שבו נלחמו רבים ממבקריו הניאו-שמרנים הוא אולפן הטלוויזיה של פוקס ניוז. הייגל וקארי ייתנו ביטוי למה שחושבים רוב הבכירים בפנטגון ובמשרד החוץ, וינסו לשכנע את הקונגרס ואת הציבור האמריקאי, שהמדיניות שמציע נתניהו תפגע באינטרסים האמריקאיים. זאת לא תהיה עמדה אנטי ישראלית אלא פרו אמריקאית.