The American Delusion

<--

הנשיא ברק אובמה בא והלך, ולא קרה מה שהימין חשש ממנו והשמאל הקיצוני קיווה לו: הנשיא האמריקאי לא לחץ, ותהליך השלום לא קודם. כי בסופו של דבר מתברר, שעם כל הכוח והעוצמה, לא ארצות הברית ולא נשיאה אינם מסוגלים למצוא פתרונות לסכסוכים בינלאומיים כשהצדדים הנוגעים בדבר אינם מוכנים לעשות את הצעדים הנחוצים לקידומם. זה כך לא רק במזרח התיכון, אלא גם בקפריסין, בקוסובו, בבוסניה ואף בקשמיר: בכל אחד מסכסוכים אלה לארה”ב יש עמדה והצעה לפתרון – לפעמים הועלו במשך השנים כמה וכמה הצעות פתרון אמריקאיות – אך אף לא אחת מהצעותיה לא התממשה.

את פחדי הימין אפשר להבין, על התקוות הלא־ריאליסטיות של השמאל הקיצוני אפשר לתהות. השמאל בדרך כלל אינו נלהב ממדיניות החוץ האמריקאית, ודאי שאינו אוהב את מה שמכונה בז’רגון הפוליטי “האימפריאליזם האמריקאי”. כאשר וושינגטון מבקשת לכפות את דעתה על מדינה כלשהי, השמאל – ובצדק – רואה בזאת ביטוי לכוחנות אימפריאליסטית. רק במקרה של ישראל הן השמאל האמריקאי והאירופי והן חלקים בשמאל הקיצוני הישראלי מקווים, כי ארה”ב תנהג עם ישראל כפי שנוהגים עם רפובליקת בננות. על הסתירה הלוגית – והמוסרית – בעמדה זו מוטב לא לדבר.

אין פירוש הדבר, שלארה”ב אין יכולות מדיניות העשויות לבוא לידי ביטוי חיובי בקלחת המזרח־תיכונית. אבל הדבר אינו קשור רק בכוחה או ברצון של נשיאה, אלא הוא תלוי הקשר. אכן קיימים שני הקשרים שבהם לארה”ב יש יכולת עצומה לקדם תהליכים חיוביים, או לפחות למנוע הקצנה של תהליכים שליליים; אבל בהעדר הקשרים אלה, אין לוושינגטון יכולת לכפות הסדר על הצדדים. את זאת למד אובמה לאחר כישלונותיו בתחילת הקדנציה הראשונה שלו.

ראוי לבחון מה הם שני הקשרים אלה. ההקשר הראשון הוא במקרה של מלחמה ממש, כאשר יש חשש שהיא עלולה להיהפך למלחמה אזורית כוללת, או אף לגלוש להתנגשות בין המעצמות. בסיטואציות כאלה ארה”ב יכולה להפעיל את עוצמתה ולהביא לסיום הלחימה על ידי הפעלת לחץ כבד על ישראל. כך אירע במלחמת סואץ ב-1956, כשהנשיא דווייט אייזנהאואר הפעיל לחץ לא רק על ישראל אלא גם על צרפת ואנגליה; כך אירע בימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים, כששר החוץ הנרי קיסינג’ר הביא לבלימת התקדמות כוחות צה”ל, שהיו כבר בעבר המערבי של תעלת סואץ; כך הביא הנשיא רונלד רייגן את ראש הממשלה מנחם בגין לעצור את התקדמות צה”ל אל תוך מערב ביירות לאחר רצח באשיר ג’ומאייל על ידי הסורים במלחמת לבנון הראשונה; כך בלם הממשל של הנשיא ג’ורג’ בוש האב את ישראל ומנע ממנה לתקוף את משגרי הטילים העיראקיים במלחמת המפרץ הראשונה.

בכל המקרים הללו היה אינטרס אמריקאי ישיר וברור למנוע הידרדרות, והלחץ האמריקאי היה חד וממוקד: להביא להפסקת הלחימה. זהו אקט חד־פעמי, הניתן לווידוא מהיר וחד־משמעי, כאשר אי היענות לתביעה האמריקאית יכולה להוביל לעימות עמוק ומיידי עם וושינגטון.

ההקשר השני הוא בדיוק היפוכו של הראשון: במצב שבו ישראל וגורם ערבי הגיעו מיוזמתם שלהם למשא ומתן שהתקדם יפה, אך נתקע לקראת סופו – הושגו הסכמות רחבות, אך בכמה נושאים לא הצליחו הצדדים להגיע אל העמק השווה. כך היה כשנה לאחר ביקור אנואר סאדאת בירושלים, כשישראל ומצרים סיכמו במו”מ דו־צדדי את מרבית הסוגיות, אך נותרו עדיין כמה נקודות רגישות שהצדדים התקשו לסכמן. אז – רק אז – כינס הנשיא ג’ימי קארטר את בגין וסאדאת בקמפ דייוויד, ותוך כדי הפעלת מכבש לחצים כבד על שני הצדדים הביא אותם להתגבר על חילוקי הדעות שנותרו. שני הצדדים התקשו לוותר זה לזה בסוגיות שבמחלוקת, אך מצאו דרך לעשות ויתורים אלה, לכאורה לנשיא ארה”ב.

כך היה לאחר שישראל ואש”ף הגיעו להכרה הדדית ולהסכמים פורצי דרך באוסלו, אך התקשו בכמה נושאים. אז – רק אז – זימן הנשיא ביל קלינטון את הצדדים לבית הלבן, ושם לובנו וסוכמו השאלות שנותרו במחלוקת. כך גם בעניין הסכם השלום עם ירדן, שהושג ביסודו של דבר בין המלך חוסיין לראש הממשלה יצחק רבין, והנשיא קלינטון רק העניק לו את ברכת הדרך. בהקשר זה מדובר במקרים שבהם הצדדים יזמו את המהלכים בעצמם – אם זה סאדאת שביקר בירושלים ובגין נענה לו, או ישראל ואש”ף באוסלו – ואילו ארה”ב שימשה שושבין או זרז, כשההסכם היה בגדר אינטרס של שני הצדדים וממש בהישג יד.

אולם כאשר שום הקשר משני הקשרים אלה אינו קיים – לא מלחמה ממש המהווה איום אזורי ולא מו”מ המתנהל בפועל ומתקדם בין הצדדים – ארה”ב אינה מסוגלת להביא את הצדדים להסכם, לפעמים אפילו לא למו”מ משמעותי. לאורך השנים היו אין ספור תוכניות אמריקאית לשלום במזרח התיכון – מיוזמות הקשורות לשר החוץ ויליאם רוג’רס, עבור בוועידת אנאפוליס בימי הנשיא ג’ורג’ בוש הבן, ועד למהלכים של אובמה בכהונתו הראשונה. בניסיונות נפל אלה נכללת גם ועידת קמפ דייוויד 2000, אז ניסה קלינטון להביא את ראש הממשלה אהוד ברק ואת ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת להסכם; כך גם בניסיון הכושל הקודם של קלינטון להביא להסכם בין ישראל לסוריה בוועידת שפרדסטאון.

במקומותינו נוהגים להתרכז בשאלה מי “אשם” בכישלונות אלה, אבל הסוגיה היא מהותית ועקרונית יותר: כאשר אין רצון פוליטי של שני הצדדים – או של אחד מהם – אין בכוח ארה”ב לכפות עליהם להסכים. במלים אחרות: אין אופציה להסדר כפוי.

לא קשה לעמוד על הסיבה לכך: גם אם נשיא אמריקאי מסוגל להביא את הצדדים לשולחן המו”מ, וגם אם יצליח להביא אותם לחתום על מסמך כזה או אחר, הרי התהליך של השכנת שלום הוא מורכב, רב־שלבי ורב־שנתי (כפי שמוכיחים חוזה השלום עם מצרים והסכמי אוסלו). נשיא אמריקאי יכול להתפנות לשבוע או לעשרה ימים כדי לעסוק במזרח התיכון, אך אינו יכול ללוות תהליך של מימוש הסכם על פני שנים. ואם הוא מפקיד זאת בידי שליח כלשהו – יוכיח המקרה של דניס רוס – הוא חסר את עוצמתו של הנשיא, ולא יצליח להביא את שני הצדדים הנצים לעשות את מה שאינם חפצים לעשות.

גם ועידת מדריד, שבה הופעל לחץ ברוטלי למדי על ראש הממשלה יצחק שמיר, היא הוכחה למגבלות הכוח האמריקאי. היה אפשר להביא את ישראל לשולחן הדיונים, בניגוד לרצון של ממשלת שמיר, אבל בסופו של דבר – למרות כמה פוטו־אופ ונאומים מרשימים וכל מיני מפגשים וכנסים בכל רחבי העולם – ועידת מדריד היתה כישלון, כי לפחות אחד הצדדים לא היה מוכן להתקדם.

כאמור, זה המצב גם בסכסוכים דומים אחרים. המפתח נמצא בסופו של דבר בידי הצדדים; ובהקשר הישראלי – בידי המערכת הפוליטית הישראלית. אם השמאל הישראלי אינו מצליח לנצח בבחירות, והבוחר הישראלי מעלה לשלטון פעם אחר פעם ממשלות ימין, והפלסטינים אינם מסוגלים לאחד את שורותיהם מאחורי הנהגה מתונה – שום נשיא אמריקאי אינו יכול לשנות עובדות יסוד אלה.

בסופו של דבר, איש אינו יכול לשחרר אותנו – ואת הפלסטינים – מהאחריות לעתידנו. הביקור של הנשיא אובמה הוא הוכחה לכך, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בנאומו המרשים בבנייני האומה. אובמה אמר לישראלים: בידכם המפתח, אתם יכולים – אולי – לשנות את מדיניותכם, אבל אל תשגו באשליות שמישהו אחר מסוגל לעשות את הדבר הנכון במקומכם.