גרסת אובמה והדמוקרטים לצדק חברתי הפכה את היוצרות בארה”ב, שבה כיום ההורים חיים על חשבון ילדיהם
תגיות: ארה”ב,ברק אובמה כמעט 11 אלף תינוקות נולדו אתמול בארה”ב. עוד בטרם הספיקו לנשום את נשימתם הראשונה מחוץ לרחם, על כתפיו הקטנטנות של כל אחד מהם כבר רבץ חוב של 53,531 דולר, שאותו יצטרך להחזיר במהלך חייו. זה, באופן מילולי, מחיר הטירוף של ההתמכרות החולנית של אמריקה להלוואות.
הנתון הזה הוא מה שמסתתר מאחורי המונח האמורפי שנקרא “החוב הלאומי של ארה”ב” – מושג חמקמק ומרוחק שמאפשר לדור שלם של אמריקאים להתמכר לאשליה שאת הכסף הזה הם לעולם לא יצטרכו להחזיר. ובכן, האמת שזו אינה אשליה – הם צודקים. את הכסף הזה לא הם יחזירו, אלא הילדים והנכדים שלהם.
את 17 טריליון הדולרים (17,000,000,000,000) שחייבת אמריקה מישהו יצטרך לשלם. האם זה אומר שבעוד 20 שנה ידפקו אלפי בנקאים סינים זועמים על דלתותיהם של התינוקות שנולדו היום וידרשו את הכסף? כמובן שלא.
אבל את הכסף שמשמש היום את הוריהם למימון מערכת קצבאות שהפכה למפלצת שיצאה משליטה ונמצאת כבר שנים במצב של פשיטת רגל דה-פקטו, ישלמו הילדים האלה, באמצעות יותר מסים ופחות שירותים שיקבלו מהמדינה. היוצרות התהפכו באמריקה, וההורים הם שחיים על חשבון ילדיהם. כזו היא הגרסה של ממשל אובמה ושל המפלגה הדמוקרטית לצדק חברתי.
על מנת להתכחש למציאות הזו, שוקדים מאות תיאולוגים סוציאליסטים על בניית תלי תלים של תיאוריות לפיהן ניתן יהיה להתחמק מתשלום החוב. בתחילה פנה ממשל אובמה לפתרון הקל, ופשוט עודד את נגיד הבנק הפדרלי בן ברננקי להדפיס עוד ועוד כסף.
כשהטריק הזה הפסיק לספק את הסחורה, כי לשטרות החדשים לא היה כיסוי ולכן ערכו של הדולר החל לרדת, היה צריך להמציא אליבי כלשהו להפקרות הפיננסית שהובילה לחוב הלאומי המפלצתי. הגרסה המקוצרת של האליבי הולכת בערך ככה: “ככל שנלווה יותר כסף נוכל להזרים יותר ממנו למערכת הכלכלית, מה שיוביל לצמיחת המשק ולהתכווצות החוב ביחס לגודלה של הכלכלה האמריקאית”.
ג’ונגל קפיטליסטי
אבל זה לא עבד. ב-2012 צמח המשק האמריקאי ב-2.8 אחוז, והוסיף לתוצר הלאומי כ-694 מיליארד דולר. החוב הלאומי, לעומת זאת, צמח בתקופה המקבילה בשיעור כמעט כפול של 1.21 טריליון דולר. הבור הולך ומעמיק כי יש “באג” בנוסחה הדמוקרטית שמתיימרת לחסל את החוב באמצעות השקעה במשק. ה”באג” הוא שארה”ב אינה באמת משקיעה בכלכלה, אלא בקצבאות.
כאן המקום לומר משהו על הסיקור של משבר החוב בתקשורת הישראלית, שברובה הגדול (כמו התקשורת האמריקאית) נוטה לשמאל. מתוך שילוב פרדוקסלי של בורות והתנשאות, ארה”ב עדיין נתפסת על ידי חוגים רחבים בתקשורת שלנו כג’ונגל קפיטליסטי שבו החלשים נזנחים לאנחות והמדינה מתנערת מהם. האמת, איך נאמר זאת בעדינות, מעט שונה.
חלק בלתי נתפס מהתקציב הלאומי של ארה”ב – כ-45 אחוזים – מוקצה לתשלום קצבאות לנזקקים. 19 אחוזים נוספים הולכים לפנסיות והטבות לעובדי מדינה לשעבר ולחיילים משוחררים. 30 האחוזים הנותרים הולכים לכל השאר – חינוך, ביטחון, תשתיות וכדומה.
ולא, לא טעינו במתמטיקה ושכחנו כמה אחוזים. ששת האחוזים הנותרים (כ-220 מיליארד דולר) פשוט הלכו בשנה שעברה לתשלום הריבית על החוב הלאומי. משפחה אמריקאית מהמעמד הבינוני שבה שני בני הזוג מרוויחים ביחד 80 אלף דולר בשנה ומשלמים מס הכנסה פדרלי בשיעור של 25 אחוז, משלמת למעשה 1,200 דולר בשנה ריבית על החוב הלאומי מבלי להיות מודעת לכך.
בקצב הגידול הנוכחי של החוב, בתוך 10 שנים עשויה אותה משפחה לשלם כ-3,000 דולר בשנה – לא כדי להתחיל להחזיר את החוב, אלא רק כדי לתחזק את הריבית שלו. מבלי להרגיש, ההורים האמריקאים מממנים את הקולג’ לאיזשהו ילד בסין.
אך העלויות האלה, כאמור, סמויות מהעין, בעוד שהקצבאות, שהפכו למכת מדינה בארה”ב, מוחשיות מאוד וקל לשווק אותן לבוחרים באמצעות דמגוגיה פופוליסטית. תחקיר של התוכנית “60 דקות” ברשת CBS חשף רק לפני כשבועיים שכ-50 אחוז מכעשרה מיליון האמריקאים שמקבלים קצבאות מהביטוח הלאומי בשל טענה לחוסר יכולת לעבוד (Disability) – פשוט מרמים. מיליונים אחרים מקבלים במרמה תלושי מזון, שכן ממשל אובמה ביטל הלכה למעשה את הליכי הבדיקה המדוקדקים שנדרשו על מנת לזכות בקצבאות והביא לשיא היסטורי את כמות הזכאים להן. כ-50 אחוזים מכ-320 מיליון האמריקאים חיים כיום במשקי בית שמקבלים קצבה ממשלתית כזו או אחרת, אף על פי שרק כ-16 אחוז מוגדרים כעניים.
לא שילמה את חשבונותיה
כשהנשיא פרנקלין רוזוולט הקים את הביטוח הלאומי ב-1935, על כל אזרח שקיבל קצבה היו כ-40 אזרחים שהכניסו כסף למערכת. היחס כיום הוא פחות מ-1 ל-3, והוא מתקרב בצעדי ענק ל-1 ל-2. בתנאים הללו מערכת הרווחה האמריקאית אינה מסוגלת לקיים את עצמה, וזו הסיבה המרכזית להתמכרות הקטלנית של ארה”ב להלוואות.
בשבוע האחרון, במהלך המשבר סביב תקרת החוב, האשימו הדמוקרטים את הרפובליקנים בכך שהם מונעים מאמריקה “לשלם את החשבונות שלה”, ועלולים להפוך אותה לחדלת פרעון. זהו משחק מילים ציני שיכול לצבור תאוצה רק בסביבה תקשורתית אוהדת ושטחית.
האמת היא שארה”ב לא שילמה את חשבונותיה גם לאחר שתקרת החוב הועלתה פעם נוספת – היא בסך הכל לקחה הלוואות חדשות על מנת לפרוע את אלה שהגיע מועד הפרעון שלהן, ובכך העמיקה עוד יותר את הבור שבו היא לכודה.
אך האבסורד האמיתי הוא שמאחר שבעולם קיימים מעט מאוד גופים שיכולים להתמודד עם גודל ההלוואות שמבקש הממשל – בעיקר הבנקים הגדולים, כמה קרנות פנסיה ענקיות וממשלת סין – הרי שארה”ב מממנת את תשלום ההלוואות שהיא אינה מסוגלת להחזיר באמצעות לקיחת הלוואות חדשות מאותם גורמים בדיוק שלהם היא כבר חייבת טריליונים.
לכך קוראים הדמוקרטים מדיניות אחראית של עמידה בתשלום חובות, ואילו את הדרישה הרפובליקנית להתאים את כמות ההוצאות של הממשל לכמות ההכנסות שלו הם מכנים “עמדה קיצונית”.
אולי כדאי להם, לדמוקרטים, להקשיב לדברים הללו: “הנשיא לקח כרטיס אשראי מהבנק של ממשלת סין על חשבונם של ילדינו, והזניק את החוב הלאומי שלנו כך שכעת אנו מתמודדים עם 9 טריליון דולר שנצטרך לשלם. 30 אלף דולר לכל גבר, אישה וילד. זה לא אחראי. זה לא פטריוטי”.
הדובר, אגב: הסנאטור ברק אובמה, 2008.
Leave a Reply
You must be logged in to post a comment.