USA – Who Will Draw the Winning Card?

<--

ארה”ב: מי ישלוף קלף מנצח?

הבחירות לנשיאות ארה”ב תיערכנה בעוד קצת יותר מ־15 חודשים, אך נכון להיום מי שמתבלטים בשתי המפלגות הם מועמדים שרוב האמריקנים אומרים שלעולם לא יצביעו בעדם בבחירות הקובעות. מצב זה מעיד על מיאוס הולך וגובר בציבור האמריקני מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים “הרגילים”, וחלק גדול ממנו, כמעין הצבעת מחאה, מעדיף בשלב “המוקדמות” לתת את קולו למועמד חריג ואפילו ביזארי.

אף שבדרך האלימינציה, בסופו של דבר, ייבחר מישהו לנשיאות, ספק אם יינשא על גלים של אהדה ציבורית רחבה. במפלגה הרפובליקנית מתחרים, נכון לעכשיו, 16 מועמדים – כולם, חוץ מאחד, סנאטורים או מושלים בהווה או בעבר – אך מי שמוביל כרגע הוא דווקא אותו “אחד”, דונלד טראמפ, שהתמיכה בו בסקרים עומדת על 24 אחוזים, פי שניים מהתמיכה שלה זוכה המועמד הבא, ג’ב בוש. בעוד שבועיים יתקיים העימות הטלוויזיוני הראשון בין המועמדים הרפובליקנים, ואולי אז יתברר אם מדובר בבועה או בגל ציבורי אמיתי.

מה סוד הצלחתו של האיש שעד לאחרונה נתפס יותר כליצן מאשר כפוליטיקאי רציני? התשובה היא כנראה שהוא באמת “שונה”, מפני שאין לו משנה כתובה, מפני שהוא אינו חושש מהשמצת המהגרים ממקסיקו, מפני שהוא אפילו מרשה לעצמו לתקוף אישיות נערצת כגון הסנאטור מקיין ועוד. כך או אחרת, טראמפ הצליח לייצב עצמו כ”איש העם” ואויב האליטות, חרף היותו מגה־קפיטליסט. המועמדים האחרים אינם יודעים איך להתמודד עם התופעה שנקראת טראמפ, וגם אם זוהרו יועם בחודשים הקרובים, רישומו בפוליטיקה האמריקנית לא ייעלם במהרה: לא רק שהוא מאיים שאם לא ייבחר יקים מפלגה שלישית, אלא נדמה כי הוא פוגע בצורה חמורה בתדמית הסולידית שראשי המפלגה הצליחו להחזיר למפלגתם לפני הבחירות האחרונות לקונגרס.

מי שכמובן משפשפים ידיהם בהנאה לנוכח המתרחש במפלגה הרפובליקנית הם הדמוקרטים והילארי קלינטון בראשם, אך שמחתם לאידם של הרפובליקנים אינה יכולה לכסות על צרותיהם מבית. קלינטון אמנם נחשבת עדיין לבעלת סיכויים כמעט מובטחים לזכות בבכורה, אך היא ויועציה רואים בתדהמה כיצד לאסיפותיו של המתחרה “הסוציאליסטי” אד סנדרס (יהודי שבצעירותו עבד כמתנדב בקיבוץ בישראל) נוהרים רבבות, בעוד היקף הקהל אצלה צנוע יותר. בעיני בוחרים דמוקרטים רבים, הגב’ קלינטון מצטיירת כאב־טיפוס של “הפוליטיקה הישנה”, כמי שמייצגת, כביכול, את וול־סטריט ושאינה קשובה לבעיות החברה, ושנוסף על כך לא הצליחה להסביר כל מיני פרשיות שלה ושל בעלה מהעבר.

כפי שהרפובליקנים מתנדנדים בסערת ההקצנה הפופוליסטית של טראמפ, המפלגה הדמוקרטית מתנדנדת בסופת הפופוליזם של השמאל, שעלולה לפגוע בסיכויי קלינטון לזכות בתמיכת חלק מבוחריה הפוטנציאליים. גם בענייני חוץ היא חייבת “ללכת בין הטיפות” כדי לא לדחות לא את תומכיה הטבעיים שבמרכז המפה הפוליטית, ולא את השמאל הבדלני, אך בעיקר כדי לא להסתכן באובדן תמיכתו של הנשיא אובאמה. קשה שלא לתהות איך תיראה בעתיד הפוליטיקה האמריקנית ואיך תתבטא ה”פורימיות” הנוכחית באופיו של המשטר, שיעמוד בעוד זמן קצר בראש מעצמת־העל הגדולה שבעולם.