Bush Will Go Down In History as More Moral than Obama

<--

בוש ייזכר בעתיד כמוסרי יותר מאובמה

ברק אובמה הכריז השבוע שאנו חיים בתקופה השלווה בהיסטוריה, אך בדגיש שאירופה נהגה בשאננות בכל הנוגע לביטחונה. במילים אחרות, נשיא ארה”ב מבקש מהאירופאים להתעורר

אראל סג”ל | 27/4/2016 22:06

“ידידי היקר, ייתכן שאני מת מהצוואר ומעלה, אבל אני שובר את ראשי ככל יכולתי ואיני מצליח להבין מדוע אדם זקוק לשלושים דפים כדי לתאר כיצד הוא מתהפך במיטה לפני שהוא הולך לישון”. כך דחה המו”ל הצרפתי מרק הומבלוט את ‘בעקבות הזמן האבוד’, הרומן המונומנטלי של מרסל פרוסט. ואני מבין אותו לגמרי. אף שהיום מקובל להניח כי מדובר ביצירת מופת וכולי, אני נכנעתי.

שלוש פעמים ניסיתי לצלוח את העמודים הראשונים באנציקלופדיה של הזיכרון שהעמיד פרוסט, והתנפצתי על זרם התודעה כמו עוגיית מדלן שהושלכה מהקומה השנייה. אני כנראה רדוד ושטחי מדי בשביל פרוסט. אני מעדיף את המינגווי, אצלו אני מבין מה הוא רוצה. אז הומבלוט טעה כמובן, אבל התשובה שלו היא קלאסית ואני מוצא אותה כפרפרזה מתאימה גם עבור נשיא ארה”ב ברק אובמה.

ידידיי היקרים, ייתכן שאני מת מהצוואר ומעלה, אבל אני שובר את ראשי ככל יכולתי ואיני מצליח להבין כיצד אמר השבוע אובמה בגרמניה שמעולם לא הייתה תקופה טובה יותר בעולם מהתקופה הנוכחית, ושאם מישהו היה צריך לבחור מתי להיוולד – עכשיו זה הזמן. אולי שווה לספר זאת לילדים שנולדו כתוצאה מאונס יזידיות על ידי דאעש.

אפשר לטנף על אובמה מקריאת שמע של ערבית ועד קריאת שמע של שחרית, אבל הוא לפחות עקבי. בנאומו בעת קבלת פרס נובל לשלום (הרטרואקטיבי) אמר אובמה: “למרות כל הרוע והקשיים שיש בעולמנו, איננו שבויים בידי הגורל. למעשינו יש השפעה, ואפשר לכופף את ההיסטוריה לכיוון של צדק”. והוא אכן פעל למימוש מדיניות פייסנית של הובלה מאחור, בניגוד לתפיסת השריף של ג’ורג’ ווקר בוש. התוצאה מבחינה מספרית – ברורה.

אכן, מאז תום מלחמת העולם השנייה יודע העולם המערבי שקט, שלווה ושלום יחסיים. אכן, רובנו חיים בתקופה רגועה. אבל הפריפריה מבעבעת דם וזוועות, ומבטיחה – ולעת עתה אף מקיימת – לייצא את המוות לכל פינה.

אמנם בהשוואה למלחמת העולם השנייה על עשרות המיליונים שנטבחו בה אנחנו חיים בגן עדן, אבל החיים יחסיים, לא כך? אם משווים את מספר ההרוגים ממלחמות וממעשי טרור בתקופת אובמה לתקופת בוש הלוחמני, הרי שמאזן המוות בתקופת אובמה הכפיל את עצמו. שמונה שנים, וקרוב ל־400 אלף הרוגים (מדווחים).

המהגרים נושפים בעורף

אובמה משאיר אחריו אדמה חרוכה, בוודאי במזרח התיכון. אך האם אנו יכולים לשפוט את אובמה כעת, בעוד אנו משייטים יחד איתו באותם מי נהר היסטוריים?

את רגעיו האחרונים של הקיסר קלאודיוס תיאר סנקה, הפילוסוף והמדינאי הרומאי כמי שעושה על עצמו את צרכיו. סנקה ובני זמנו יצרו מדמותו של קלאודיוס קריקטורה גרוטסקית של נכה, שוטה, מזיל ריר וכבד פה שעלה לגדולה. בקושי מעלה אחת מעל אינקיטאטוס, סוסו האהוב של אחיינו קליגולה, שמונה על ידיו לסנטור (הסוס).

הסופר הבריטי רוברט גרייבס החזיר לקלאודיוס את כבודו. היומנים הבדיוניים, שאף עובדו לסדרת מופת בריטית, שינו לעד את תדמיתו ההיסטורית. המחקר המודרני רואה בקלאודיוס שליט ראוי ומנהלן מוכשר, גם אם בעל תאווה עצומה לקרבות גלדיאטורים. לא צדיק תמים המהלך רק בדרך הישר, אבל בטח לא רפה שכל.

האתוס האמריקני נולד במערב הפרוע. גברים עם אקדח ותפיסת צדק של שחור ולבן. מסוסים זקנים עושים דבק, ואת הנבלים מאכילים עופרת. או במילותיו של קלינט איסטווד: חיה ותן לחיות, אבל אם תפריע לי אני אעשה לך מה שאריאל ברונז עשה לעצמו, רק שבמקום דגל אני דוחף לך שם קולט 45. אובמה שבר כיוון והחליף אתוס של צדק בהכלה.

אמריקה שלפני אובמה, אמריקה של בוש, הובילה מסע צלב וניקתה ככל יכולתה את ביב השופכין של העולם. בניגוד לשיפוט השטחי של הליברליזם המערבי, זה המתיימר לדבר בשיח נאור של זכויות אדם אך מתרפס בפני הנבזיים שבמשטרים.

שמאל עיוור ודוגמטי, הרואה בג’ורג’ בוש מנהיג לא ראוי שהוביל מאבק היסטרי על סף פשיזם אימפריאלי. אני חושב שההיסטוריה תעניק לבוש מקום של כבוד, כמנהיג בעל חזון ואומץ שהצליח להבין בזמן אמת את הפנטזיה האסלאמית הפונדמנטליסטית על כיבוש העולם.

אני מניח שבניגוד לביל קלינטון, קודמו, שייזכר בדברי הימים כהערת שוליים בסיפור של מוניקה לוינסקי (אולי יקראו על שמו סיגר), בוש ייתפס כמי שהיה שליח של תפיסת עולם מוסרית מוצקה ובהירה, הרואה את העולם על שיגיונותיו באופן ריאלי ולא כנרטיב פוסט־מודרני.

בוש, בניגוד לאובמה, הבין את האיום המונח לפתחו של העולם המערבי מצד אסלאם פונדמנטליסטי רצחני. נכון לעכשיו אירופה עדיין שלווה יחסית, אבל היא כבר חשה את הבל הפה של הג’יהאדיסטים האסלאמיים על עורפה. מיליוני פליטים, תוצאת מלחמת הכול בכול בסוריה ועיראק משוועים אל חופיה. השקט של היום הוא שקט זמני.

השריף ובעל המסבאה

לפני שנים פרסם המלומד רוברט קגן מאמר תחת הכותרת ‘כוח וחולשה’ בכתב העת המנוח ‘תכלת’. קגן ניתח את הקונפליקט בין אירופה לארה”ב בכל הקשור להפעלת כוח מול איום חיצוני. אירופה החדשה והמאוחדת, זו שבמרכזה פילוסופיית ממשל ליברלית, מבט פוסט־מודרני על ההיסטוריה וכוח צבאי רך, מאמינה בשיח דיפלומטי ובדיאלוג כדרך המועדפת לפתרון משברים והפחתת איומים.

מנגד, ארה”ב עד אובמה תפסה את העולם כדרוויניסטי, ג’ונגל הובסיאני שבו אדם לאדם זאב, ועל שכמה מוטלת האחריות לעתיד האנושות. אירופה כפי שהיא מוכרת לנו היום לא הייתה קמה מהריסותיה לולא תפקידה המרכזי של ארה”ב ביצירתה. בראש ובראשונה, הכנעת גרמניה הנאצית ואילוף המיליטריזם הגרמני.

הכוח האמריקני הוא שאִפשר לאירופים להאמין שהכוח אינו חשוב עוד, אך אירופה החדשה עדיין תלויה בנכונותה של ארה”ב להשתמש בעוצמתה הצבאית כדי להרתיע ולהכריע איומים פוטנציאליים. אם אמריקה היא השריף של העולם, כתב קגן, אז במשוואת המערב הפרוע אירופה היא בעל המסבאה החושש לרווחיו.

עם בחירת אובמה ודרכו השתנתה המשוואה. ארה”ב השליכה את כוכב השריף ועברה לתפקיד משקית ת”ש. יאהב את ההשוואה או לא, אובמה חזר לימיה הבדלניים של ארה”ב.

כולנו התמקדנו במשקפי המציאות המדומה של אובמה, אבל הוא אמר עוד דברים בגרמניה. הוא הזכיר לאירופים שאין ארוחות חינם, ושגם היבשת הישנה צריכה לשאת בנטל הביטחוני העולמי. הוא קרא לחברות נאט”ו לשלם את החלק ההוגן שלהן במסגרת מימון הברית, וטען שברית נאט”ו ומדינות אירופה יכולות לעשות יותר במלחמה בדאעש, ושאירופה נהגה לעתים בשאננות בנוגע לביטחונה.

במילים אחרות, אובמה אומר לאירופים: תתעוררו. אני אולי מדבר על עולם נהדר להיוולד בו, אבל בפנים עמוק אני יודע מה מחכה מעבר לפינה, רק שאני לא מתכוון לשלם על זה לבד. זו גם בעיה שלכם. האם אובמה מעיר את אירופה?

“איש אינו יודע לשם איזו תכלית בא לעולם הזה. ההיסטוריה הרי היא כספר עצום ממדים, אינסופי, שבו ערך הפסיקים והנקודות אינו פחות מערכם של משפטים שלמים או של פרקים, אלא שחשיבותם של אלה ושל אלה אינה מוגדרת והיא מוסתרת במעמקים”. כך כתב הצרפתי לאון בלואה בהתייחסו לתפקיד ההיסטורי של נפוליון. ומה תפקידו של אובמה בהיסטוריה?