It’s Easy To Talk about Gun Laws Instead of about the Threat of Islam

<--

קל לדבר על חוקי הנשק במקום על איום האסלאם

פחות מחצי אחוז מהנרצחים ביריות בארה”ב מוצאים את מותם בירי המוני מהסוג שמעורר את הוויכוחים על חוקי אחזקת הנשק, שעלו שוב לכותרות בעקבות הטבח באורלנדו. העיקר לא לדבר על הפיל הענק שבחדר

בזמן מלחמת לבנון השנייה הסתובבה בדיחה שחורה בין חיילי המילואים שהגיעו למקומות הכינוס וגילו כי במחסני החירום חסר ציוד רב, כולל נשקים. “לפחות אלה שגרים בנתניה היו יכולים להביא איתם נשק מהבית”, נטען בחידוד המריר, שהתייחס למעשי הפשע הרבים שהתרחשו אי אז לפני עשור שנים בעיר היהלומים.

אם המלחמה ההיא הייתה מתרחשת בארה”ב, כולם – לא רק נתנייתים – היו יכולים להביא איתם את כלי הנשק מהבית. למעשה, בארה”ב יש כיום יותר כלי נשק פרטיים מאנשים. השנה שבה עבר מספר הנשקים המצוי בידי אזרחים את מספר האזרחים עצמם היא 2009 – שנתו הראשונה של ברק אובמה בבית הלבן.

הנתון הזה אינו רק פרט טריוויה. מומחים טוענים כי ניסיונותיו הבלתי פוסקים והכושלים של נשיא ארה”ב לשנות את חוקי אחזקת כלי הנשק הביאו לעלייה חדה במכירותיהם. כמו כל פרסום שלילי, גם כאן הפרסום עבד – ומצוין. כיום מוערך מספר כלי הנשק בחמישים המדינות המרכיבות את אמריקה בכ-360 מיליון, לעומת 320 מיליון תושבים.

הזכות לנשיאת כלי נשק עולה לדיון סוער ורגשי בארה”ב אחרי כל מקרה של טבח המוני. זה הרי מתבקש: כשגופות מפונות באלונקות נראות בלופ על מסכי הטלוויזיה אל מול כל האומה, אין זמן טוב יותר כדי לנסות להשפיע שוב על אחד הוויכוחים שנמצאים בשורשי האמריקניות כמעט מיום היווסדה.

במקרה של הטבח באורלנדו, ההתמקדות בסוגיה זו היא גם אינטרס עליון של כל מי שמעוניין להסיט את הוויכוח מהפיל הענק שבחדר – האסלאם הקיצוני. באופן מדהים כמעט, כל מנחי תוכניות האירוח המרכזיות בטלוויזיה האמריקנית פתחו את שידוריהם הראשונים אחרי הטבח בנושא חוקי אחזקת כלי הנשק והצורך הדחוף, לדבריהם, לשנות את התיקון השני לחוקה – זה שמגדיר את זכויות האמריקנים בנושא זה. המונולוגים שלהם היו דומים מאוד, וכמעט לא נשמעה בהם מילה על דאעש, שום קישור לטרור הבינלאומי. רק תשנו כבר את החוק והכול יסתדר.

ההתנהלות קשורה כמובן לכך שמנחים אלו שייכים לצד הליברלי-דמוקרטי של החברה האמריקנית, ולרצונם ליישר קו עם ניסיונותיו של הנשיא ברק אובמה לקבע את הנרטיב של הרצח הנורא. האמצעי: מיקוד מלא בסוגיית חוקי נשיאת כלי הנשק, ומנוסה המונית מכך שהמפגע היה מוסלמי שנשבע אמונים לארגון הטרור דאעש, שגם לקח כמובן אחריות על הפיגוע.

ראשי איגוד הרובאים הלאומי, NRA, נוהגים לומר בכל פעם שהם נשאלים מדוע האמריקנים צריכים כל כך הרבה כלי נשק ש”הדבר הכי טוב שיכול לקרות כשלחדר פורץ איש רע עם רובה, הוא שיהיה בחדר איש טוב עם רובה”. המשפט הזה מסכם תיאוריית חיים שלמה של טובים מול רעים, תגובה אזרחית מיידית שלא סומכת על הממשל הפדרלי יותר מדי וזיכרון בן דורות רבים של מגורים באזורי ספר פראיים עם הרבה אויבים מסביב ותחנת משטרה קרובה במרחק של מאתיים מייל.

מנגד, אלו שמתנגדים לאחזקת כלי הנשק יגידו שהסיפור הזה הוא אגדת ילדים שתוקפה פג עם היעלמותם של האינדיאנים וכליאת המעט שנותרו מהם בשמורות. מה לאיומים של תקופת כיבוש המערב ולכנופיות עירוניות שקונות רובים כדי לטבוח האחד בשני, הם חוזרים ואומרים.

אי אפשר להכריע את הוויכוח הזה בלי נטייה פוליטית מובנית מראש, באופן הכי משעמם וצפוי. אבל מי שרוצה בכל זאת לנסות להבין את הסוגיה הזאת לא רק באמצעות ספינים וכותרות אלא לפי העובדות, הנה כמה נתונים שאולי יצליחו להפתיע גם אתכם: פחות מחצי אחוז מהנרצחים ביריות בארה”ב מוצאים את מותם בירי המוני מהסוג שמעורר את הוויכוחים בכל פעם מחדש. כך למשל, בשנת 2015 נהרגו בארה”ב למעלה מ-12 אלף אנשים בעקבות ירי. 39 בני אדם בסך הכול נהרגו באירועי ירי המוני.

הלאה: יותר מחצי ממקרי המוות בירייה הם התאבדויות. האם המתאבדים היו שוקלים מחדש את חייהם לו לא היה ניתן להם לקנות את האקדח בחנות שבמורד הרחוב? מחקרים ממדינות אחרות מוכיחים שהנחה כזו לא בהכרח נכונה. והנה עוד נתון: מאז 1993 צמח מספר כלי הנשק המצויים בידי האזרחים בארה”ב באופן תלול. לעומת זאת, מספר ההרוגים בשנה מירי ל-100 אלף תושבים צנח משנת 1993 ל-2010 ב-49 אחוזים – כמעט במחצית.

האם כל זה אומר שהתיקון השני לחוקה האמריקנית צריך להישאר על תלו לנצח? לא בהכרח. האם זה אומר שהנתונים הללו מנחמים את מי ממשפחות הנרצחים? ודאי שלא. אבל זה אולי כן אומר שהתקשורת הליברלית בארה”ב דואגת לנווט כרצונה את האירועים, ולהפוך את העיקר – איום האסלאם הקיצוני בעולם – לטפל.

אחד הלוחמים הגדולים ביותר נגד חוקי נשיאת כלי הנשק בארה”ב הוא יוצר הסרטים התיעודיים מייקל מור. באחת ההזדמנויות שבהן קונן בעניין, הוא אמר שג’ון לנון מת רק כי בחר לחיות בארה”ב, מדינה שבה כל כך קל להשיג רובה ולרצוח בעזרתו. לעומת זאת, הוסיף מור, ג’ורג’ הריסון חברו של לנון ל’ביטלס’, הצליח להינצל מניסיון התנקשות שאירע בביתו בבריטניה בזכות החוק שאוסר שם על מכירת כלי נשק.

זה סיפור יפה, אבל מה לעשות שמרק צ’פמן, המתנקש בלנון, הגיע לניו-יורק עם אקדחו ללא תחמושת. לאחר שגילה כי אין באפשרותו לקנות במדינה כדורים לאקדח התופי שלו, הוא טס לג’ורג’יה, רכש כדורים מחבר וחזר לניו-יורק כדי לבצע שם את זממו. ובכן, זה לא היה קל כפי שמור מתאר, אבל למה לדבוק בעובדות כשיש נרטיב שצריך לקדם? את האקדח, אגב, קנה צ’פמן בהונולולו שבהוואי, עיר הולדתו של ברק אובמה.