Israel Is Waiting for Biden, And This Will Likely Do Harm

<--

ישראל מחכה לביידן, וזה עלול לפגוע בה

אחרי הביקור במזרח התיכון ו”פסגת המצורעים” בטהראן, ארה”ב נאלצת להשלים, אט-אט, עם המציאות הקשה – שכוללת איום ממשי על האינטרסים החיוניים שלה • הצורך שלה להיאבק על הסדר העולמי בראשותה הוא ההזדמנות של ישראל להישגים נוספים • זה לא אומר שביידן מסוגל לאתגר, ולישראל אסור לתלות בו את התהליכים האזוריים החשובים • פרשנות

עם שוך התרועות של פסטיבל ביקור ביידן, ניתן לומר שגם אם הפוטנציאל שהיה טמון בו לשינוי אסטרטגי באזור התממש רק באופן חלקי מאוד – הרי שפוטנציאל זה עדיין קיים. השאלה המרכזית כרגע היא באיזה מידה יובילו השינויים בהתייחסות האמריקנית לאזור, לשינויים במציאות האזורית בהמשך הדרך.

הביקור המחיש (בין השאר ב”הצהרת ירושלים”) את האינטימיות הבסיסית המאפיינת את יחסי ישראל-ארצות הברית, את המחויבות האמריקנית לביטחון ישראל ואת העניין המשותף בקידום היחסים בין ישראל למדינות ערב. בה בעת, הוא הבליט את הפערים בעמדות הצדדים בהקשר האיראני ובסוגיה הפלסטינית.

בהסתכלות קדימה, הביקור משקף את התהליך הקשה של הכרה אמריקנית במשמעויות המציאות החדשה שנוצרה בעקבות המלחמה באוקראינה וחוסר ההצלחה לחזור להסכם עם איראן. מציאות זו מאלצת את ממשל ביידן להשלים, אט-אט ובעל כורחו, עם כך שאותם גורמים המאיימים על הסדר העולמי ועל הכללים שעליהם הוא מבוסס – ובכך מאיימים על אינטרסים אמריקניים חיוניים – קרי רוסיה, סין ואיראן, הם גם אלה המאיימים על הסדר האזורי במזרח התיכון. לפיכך, המצב מחייב שיתוף פעולה עם הגורמים המתייצבים מנגד.

במהלך הביקור שב הנשיא ביידן וציין שחזרתה של ארצות הברית לאזור נדרשת כדי למנוע יצירת חלל אותו תמלאנה רוסיה וסין, במשתמע באמצעות שיתוף הפעולה שלהן עם איראן. לשם כך, ונוכח ההשלכות הכלכליות של המלחמה באוקראינה, הניח ביידן בצד את אג’נדת זכויות האדם, מחל על כבודו, והלך לקנוסה שבג’דה. תובנה זו, העומדת במתח עם תפישות היסוד של הנשיא האמריקני, טרם גובשה לכלל הכרה מלאה במשמעויות הנגזרות מכך מבחינתו, ויש לא מעט גורמים במפלגה הדמוקרטית המציבים המכשולים בתהליך ההטמעה של משמעויות אלה.

מהלכיו של הנשיא משקפים את מגמת ההיחלשות במעמד המעצמתי של ארצות הברית באזור. האיראנים והסעודים מזהים זאת ומגלים עמדה נוקשה מול הציפיות האמריקניות מהם. ההצהרות המתלהמות של איראן בעקבות הביקור, ובראשן דברי יועצו של המנהיג עלי חמינאי על האפשרות של פריצה לנשק גרעיני, וההימנעות הסעודית מהיענות מידית לבקשה האמריקנית להגדלת תפוקת הנפט, הבהירו עד כמה נשחק מעמדה של ארצות הברית באזור, במיוחד מאז הנסיגה המביכה מאפגניסטן. דימוי החולשה פוגע גם במעמדן של בעלות הברית של ארצות הברית, המהססות להתעמת עם איראן, ובה בעת מצביע ביתר שאת על חשיבותה של ישראל כגורם העיקרי הפועל בגלוי נגד מאמצי טהראן להשיג הגמוניה אזורית.

השינוי בתפיסה האמריקנית – הזדמנות לישראל

ובכל זאת, ארצות הברית היא מעצמת העל החשובה בעולם והתגייסותה ההדרגתית לקידום המאמץ למנוע שינוי בסדר האזורי היא התפתחות חיובית מבחינת ישראל. כעת עלינו לבחון במשותף עם האמריקנים כיצד ניתן לקדם יעד זה יחד עם שאר הגורמים השותפים לחשש מהתעצמות הגורמים הרדיקליים באזור בהובלת איראן. הרעיון של מערך הגנה אזורי משותף לא המריא במהלך הביקור, אך אין זו סיבה לזנוח אותו ובמעלה הדרך ניתן לבחון דרכים לקידומו, ייתכן על בסיס שיתופי פעולה טרילטרליים בין ישראל, ארצות הברית וכל אחת מהמדינות הערביות הפרגמטיות על פי צרכיה. ביקור הרמטכ”ל במרוקו הוא צעד בכיוון זה.

בכל מקרה, בעוד שעד לאחרונה ההתמקדות האמריקנית במתחים מול רוסיה וסין פגעה במפגש האינטרסים בין ארצות הברית לבין ישראל ומדינות המפרץ, שאינן רואות ברוסיה ובסין איומים על ביטחונן, הרי שהשינוי בתובנות של וושינגטון משקם את מפגש האינטרסים שעמד בבסיס שיתוף הפעולה האסטרטגי. היעד המרכזי המשותף לישראל ולמדינות ערב הפרגמטיות הוא לתרגם את מפגש האינטרסים הזה לשינוי במדיניות האמריקנית מול איראן ולהביא את ארצות הברית להיערך בצורה ברורה יותר להפעלת לחצים על המשטר האיסלאמי הקיצוני, כולל באמצעות הצגת איום צבאי אמין מול איראן, כדי לבלום את תוכנית הגרעין שלה. הכול, תוך הסרת האופציה המסוכנת של חזרה להסכם הגרעין מעל סדר היום.

כעת צריך למנף את הביקור של נשיא רוסיה באיראן, את הידוק היחסים בין שתי המדינות ואת ההתלהמות האיראנית כדי לקרב את האמריקנים להחלטה על אימוץ מדיניות נחרצת בהרבה מול איראן.

בה בעת, נדרש גם להיערך להתמודדות עם הסיכונים הכרוכים בהתפתחות זו, ובהם גישה רוסית תקיפה יותר נגד חופש הפעולה של ישראל בשמי סוריה וניסיונות של איראן וגרורותיה להמשיך לנצל את דימוי החולשה האמריקני כדי לקדם את יעדיהם. איראן, שכבר ניצלה חולשה זו כדי להתקדם משמעותית בתוכנית הגרעין ללא כל תגובה מצד ארצות הברית, עלולה להעמיד את ארצות הברית בפני אתגרים חדשים. לצד זאת, חיזבאללה עלול להעמיד למבחן את הנחישות הישראלית בהקשר של אסדת הגז בשדה “כריש”.

הביקור תרם לכאורה רק מעט לקידום הנורמליזציה והשלום עם מדינות ערב הפרגמטיות – מתן אפשרות לטיסה מעל שמי סעודיה והסכמה עקרונית על טיסות ישירות מישראל. אך שוב יש בכך כדי לסמן פוטנציאל להמשך הידוק הקשרים הכלכליים והטכנולוגיים בין ישראל למדינות ערב, למרות התנגדות הפלסטינים. הולך ומתחוור לאמריקנים שניסיונם של הפלסטינים להציג את עצמם כנציגי העולם האסלאמי והערבי אינו מחזיק מים. סעודיה, המחויבת ליוזמת השלום הערבית המתנה נורמליזציה בכך שישראל תקבל את מרבית התביעות הפלסטיניות, איננה יכולה לעשות יותר בשלב זה. אך עם הצעד הסעודי הסכר כבר נפרץ סופית והסיכויים שיתמוטט הולכים וגוברים. על רקע זה יש לציין שביידן התייחס במהלך מסיבת העיתונאים המשותפת עם ראש הממשלה לפיד ל”הסכמי אברהם” בשמם, ולא הסתפק רק במונח נורמליזציה, כפי שנוהגים אנשי ממשלו.

לפיד עזר לפלסטינים לחמוק מאחריות

הנושא הפלסטיני נדחק מטבע הדברים לשולי הביקור, בין השאר נוכח ההבנה של ביידן שבתנאים הנוכחיים אין סיכוי לקדם תהליך שלום. הירי מעזה נועד, מן הסתם, לבטא את התסכול הפלסטיני (ולאתגר את הרשות הפלסטינית). אבל דווקא בשל כך התחדד דימויים של הפלסטינים כקורבנות הנצחיים ולפיכך ככאלה שיש לפצותם על העיסוק המוגבל בעניינם וחוסר היכולת להיענות לתביעותיהם האסטרטגיות.

המחוות הישראליות שנועדו לפייס את אבו-מאזן ואת ביידן גם יחד, והבטחות הסיוע האמריקני, נעשות ללא שום תמורה מצד הפלסטינים ותוך נטילת סיכונים ביטחוניים (בנייה פלסטינית באזורים רגישים ואתגר מודיעיני מול כניסת ה-G4 לטלפונייה הפלסטינית). הן עלולות להעמיק בצד הפלסטיני את התחושה שהסרבנות המתמשכת משתלמת ושבסופו של דבר הישראלים והאמריקנים משלימים עם הנוהג הפלסטיני הנפסד של תשלום משכורות למחבלים ועם הנצחת בעיית הפליטים דרך הסיוע המתמשך לאונר”א, למרות שהארגון ממשיך להסית את הצעירים הפלסטינים נגד ישראל באמצעות תוכניות הלימודים בבית הספר שלו.

שוב מופגנת התעלמות מתפקידם של הפלסטינים עצמם בהנצחת הסכסוך והמאבק נגד הציונות. לפיד החמיץ הזדמנות להבהיר את האחריות הפלסטינית למבוי הסתום כאשר נשאל במסיבת העיתונאים המשותפת באשר לעמדתו בנושא פתרון שתי המדינות. במקום להבהיר את ההבדל בין ‘שתי מדינות’ לבין ‘שתי מדינות לשני עמים’, שאחד מהם הוא העם היהודי ותוך הדגשת הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל, הוא הסתפק בתשובה לקונית בה הביע תמיכה בעיקרון. דווקא ביידן בדברים שנשא לאחר פגישתו עם אבו-מאזן השתמש במונח ‘שתי מדינות לשני עמים’ ועמד על כך שלשניהם שורשים עמוקים בארץ הזו (הצרה היא שכל שאר מרכיבי הנוסחה שהציג ביידן הם בעייתיים מבחינת ישראל).

לסיכום, בהקשר האזורי, הולכת ומתפתחת אפשרות לשינוי חיובי. עם זאת, אם הוא יתמהמה או לא יתממש כלל בשל העכבות שיש לביידן, יגבר הסיכוי שהגורמים הקוראים תיגר על הסדר הנוכחי ועל מעמדה של ארצות הברית ינצלו זאת וינסו לקדם את הסדר הרצוי להם ובכך יחריפו הסיכונים לישראל וליציבות האזורית.