According to Netanyahu, We are No Patsies

<--

אליבא דנתניהו, אנחנו לא פראיירים

גם ישראל, אמנם קטנה, אמנם תלותית, אמנם פגיעה, יכולה להיות קשוחה. זה מה שמתכוון רה”מ להבהיר לאמריקאים

שמואל רוזנר | 8/5/2009 17:02 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר

ביום שני דיווחו מהדורות טלוויזיה בישראל על התבטאות שערורייתית – שערורייתית! – של רם עמנואל, ראש המטה של אובמה. באירוע סגור לתורמים הגדולים של איפא”ק אמר עמנואל, כביכול, שהתקדמות בנושא האיראני תלויה בהתקדמות בשיחות השלום בין ישראל לבין הפלסטינים.

אם אמר, יש בעיה: עמנואל מאיים למעשה בשוט איראני על ממשלת ישראל. אבל עמנואל לא אמר. לא את מה שייחסו לו. הוא אמר, ועל זה כבר אפשר להתווכח, שקל יהיה יותר לגייס את מדינות ערב נגד איראן אם תהיה התקדמות מקבילה בתהליך השלום. כלומר: ארצות הברית צריכה שיתוף פעולה ישראלי כדי להקל על גיוס הערבים.

עמנואל הוא פוליטיקאי משופשף וקשוח, אך מדיניות חוץ איננה השטח המובהק שלו. השבוע הוזמן לפגישת אובמה עם שמעון פרס – בעיקר בגלל שהוא יהודי. הוא, והיועץ הפוליטי הבכיר דיוויד אקסלרוד. שניהם היו בחדר על אף שאין להם לכאורה קשר מובהק לסוגיות שעל הפרק. אבל שניהם יהודים. וגם מתוך השניים האחרים שנכחו בחדר – היועץ לביטחון לאומי ג’ים ג’ונס, ועוזרו לענייני המזרח התיכון דניאל שפירו – אחד יהודי (שפירו, למי שמתר קשה לנחש).

אובמה הוא איש המתכנן פגישות בקפידה. אם זה הצוות שהכניס לחדר הרי שהוא מנסה להעביר לישראל מסר ברור: יש לי גיבוי מתומכי ישראל היהודים באמריקה. ואכן, גיבוי יש, רק שלא לגמרי ברור למה. אובמה דבק בחזון שתי המדינות משום שאין בנמצא תוכנית אחרת. הוא דבק בדרישה להקפאת התנחלויות משום שזו דרישה אמריקאית מסורתית שלא צריך לדבר הרבה לפני שחוזרים אליה. קשה לטעון שאובמה מציג כאן תביעה חדשה או מתלהמת.

בארה”ב לא ממש עסוקים בהשכנת שלום

ובכל זאת, בין אובמה לנתניהו יש עניינים לא פתורים. נתניהו לא אמר “שתי מדינות לשני עמים”. אפשר לחשוב שמדובר ביצירת מתח מיותר בין שני הממשלים; אפשר לראות בזה מהלך מתוחכם של נתניהו. פתאום, גם כדי להוציא ממנו את המשפט השגרתי הזה נדרש מאמץ, אולי גם תמורה. בבית הלבן לא אוהבים את ההתנהלות הזאת, אבל בסביבת נתניהו יש הסבורים שאם פקידיו של אובמה כל הזמן מסבירים כמה הממשל מתכוון להיות יותר “קשוח” עם ישראל מקודמו, כדאי להבהיר כבר בתחילת הדרך שגם ישראל, אמנם קטנה, אמנם תלותית, אמנם פגיעה, יכולה להיות קשוחה.

פגישתם של אובמה ונתניהו תייצר הרבה כותרות, ובישראל גם תחושה שהממשל האמריקאי עסוק עד מעל לראשו בהשכנת שלום בינה ובין הערבים. זה רחוק מהמציאות. אובמה עסוק במשבר הכלכלי ובבעיה הבוערת יותר של פקיסטן, שרק אחריה באה איראן. ביחס אליה, יש פער אמיתי

בין ארצות הברית לישראל. פער כמעט בלתי נמנע בין שתי מדינות ששולי הטעות שהן יכולות להרשות לעצמן פשוט שונים.

ארצות הברית לא רוצה איראן גרעינית, אך מתרגלת לרעיון. ישראל לא רוצה, ולפחות פומבית מסרבת להתרגל. בריאיון שנתן השבוע בארצות הברית אמר פרס כי “אם צריך לעשות טעות של תגובת יתר או תגובת חסר (בעניין הגרעין האיראני, ש.ר.), אני חושב שאני מעדיף את תגובת היתר”. תשובה טובה, של ישראלי. אמריקאי בעידן שאחרי מלחמת עיראק ייתן כנראה תשובה אחרת.

בהינתן כל אלה, המחלוקת בין אובמה לנתניהו היא על השעון: מה דחוף ומה סתם חשוב, מה בוער ומה מתקרר, מה קודם למה ובאיזה סדר. את הקשר שעושים בארצות הברית בין הסוגיה האיראנית לסוגיית הסדר השלום האזורי עושה גם ישראל. רק שבמפה האמריקאית מתחילה הדרך לטהרן ברמאללה, ובמפה הישראלית מתחילה הדרך לרמאללה בטהרן.