Partnership in the Trap: The United States, Israel and Global Terror

<--

שותפות במלכוד: ארה”ב, ישראל והטרור העולמי

כל פעולת טרור בארה”ב עלולה לשנות את הלך הרוח בציבור משותפות גורל עם ישראל להאשמתה בדם האמריקאי שנשפך בגלל הסכסוך במזרח התיכון

ב-22:45 בלילה הפריע לנשיא אובמה ג’ון ברנן, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי הממונה על תיק ביטחון המולדת והמלחמה בטרור. זה היה רגע של מציאות בערב של שעשוע. הנשיא היה האורח המרכזי בארוחה המסורתית של כתבי הבית הלבן. כלומר, היה עסוק בלספר בדיחות. אך העדכון שקיבל עסק במכונית ממולכדת שהעלתה עשן אך לא התפוצצה בטיימס סקוור בניו יורק.

הוא שיבח את עבודת המשטרה ה”מצוינת”, אלא שכפי שראש העיר ניו יורק הודה בעצמו, יותר משהמשטרה הייתה מצוינת, ממלכדי המכונית היו חובבנים. במשרדו של ברנן, בשעות הראשונות לאחר האירוע, העריכו אנשי המקצוע שלא מדובר בפיגוע מתוכנן של אל-קאעידה, אלא בהתארגנות מקומית של טרוריסטים תוצרת בית. לא מאומנים, לא מיומנים.

כיוון שעוד לא נתפסו, אין לדעת מה היו המניעים שלהם, ואם התרשמו מהעובדה שבתוך ימים יחלו שיחות הקרבה בין ישראל לפלסטינים בתיווך אמריקאי. אך אם מדובר בטרור איסלאמי – וזו הייתה ההשערה הרווחת אתמול (א’) – אפשר כבר לצפות לחידוש הדיון הנוגע לאינטרס האמריקאי בפתרון הסכסוך במזרח התיכון. דיון שישראל חוששת ממנו, ובצדק.

זה הדיון שכולל את ההתעניינות בדברי הגנרל דיוויד פטראוס על השפעתו של הסכסוך על זירות אמריקאיות אחרות (עיראק, אפגניסטן, ובמקרה הנוכחי אולי על הזירה הביתית, בארצות הברית פנימה). זה הדיון שכולל גם את ההתעניינות בגישת אובמה למחיר “בכסף” ו”בדם” שמשלמת ארצות הברית על

הסכסוך.

מבעלות ברית לשותפות גורל

אירועי טרור בניו יורק יספקו מצע נוח למקדמיה של המשוואה הזאת: חבורת הגברים שתכננה לתקוף את נמל התעופה קנדי בניו יורק ב-2007 עשתה זאת, בין השאר, כדי “לנקום על יחסי ישראל וארצות הברית”. שני טרוריסטים שרצו להטמין פצצה ברכבת התחתית של ניו יורק ב-2004 עשו זאת, לטענתם, כדי “להפגין סולידריות עם הפלסטינים”. בבסיסן של קנוניות ופעולות טרור של השנים האחרונות ברחבי ארצות הברית – בבסיס פורט דיקס ב-2007, ברוקפורד אילינוי ב-2006, בסיאטל ב-2006, בלוס אנג’לס ב-2005 – ניתן היה למצוא מניע אנטישמי שמהותו זיהוי ה”יהודים” עם “ישראל”.

זה היה נכון בשנת 1973, עת תכנן חליד אל ג’ווארי לפוצץ מכוניות ממולכדות בניו יורק בעת ביקור ראש הממשלה גולדה מאיר, וזה היה נכון 20 שנים לאחר מכן, עת החליט רמזי יוסוף לשלוח את מכונית התופת שלו לא לשכונה יהודית בברוקלין, כפי שהתכוון תחילה, אלא למגדלי התאומים, ש”רוב העובדים בהם

יהודים”.

הפיגועים הגדולים של ספטמבר 2001 בניו יורק הפכו את ישראל מבעלת ברית, קרובה ככל שתהיה, למדינה שהאמריקאים זיהו בה גם מידה של שותפות גורל. הציבור, בעידוד פעיל של כמה מבכירי הממשלות בירושלים ובוושינגטון, התמקד בדמיון בין הקרב הישראלי מול הטרור הפלסטיני שהתעצם באותם ימים, ובין המלחמה האמריקאית, שרק החלה, ברשתות הטרור העולמי.

אלא שההיקש האפשרי הזה הוא רק תוצאה אפשרית אחת מתוך שתיים. את היפוכו תייצג משוואה מאתגרת בהרבה למקבל ההחלטות הישראלי: זו שלפיה צודקים אלו הגורסים כי המכשולים שמערימה ישראל על תהליך השלום אכן עולים לאמריקאים במחיר דמים. זו שעל פיה הטרור איננו מה שמחבר בין ארצות הברית לישראל, אלא מה שמפריד את האינטרס האמריקאי מזה הישראלי. אם הציבור האמריקאי ישתכנע שזה המצב, הסימפתיה לישראל תישחק במהירות. בלי קשר לשאלה איזו משוואה מתארת את המציאות בצורה מדויקת יותר.