Bush and Obama: Round Two

<--

בוש ואובמה, סיבוב שני

בארצות הברית כבר רבים על הקרדיט: האם האירועים במזרח התיכון מוכיחים שנשיא אחד צדק ואחר טעה? ואולי שניהם צדקו?

שמואל רוזנר

הקרב על הקרדיט החל טרם התפזרו המפגינים מכיכר תחריר, טרם החליט חוסני מובארק לפרוש, טרם שלח מועמר קדאפי את חיל האוויר שלו ליעפי הפצצה על בני מדינתו. הקרב על הקרדיט לא מתנהל בין שני נשיאים, ג’ ורג’ בוש וברק אובמה, אלא בין תומכים, מעודדים, פרשנים ונאמנים.

תמציתו: האם האירועים במזרח התיכון מוכיחים שבוש צדק ושמדיניות הדמוקרטיזציה שלו סופה לנצח – או שמא הם דווקא מוכיחים שבוש טעה, ששיטותיו ומדיניותו קילקלו במקום לשפר, ושאובמה בחוכמתו הוא שמאפשר למזרח התיכון להשתחרר סוף סוף מעולם של דיקטטורים מרושעים.

הקרב על הקרדיט חשוב לא רק משום שהוא יאפשר לקבוע בעתיד מי צדק ומי טעה, לאפשר להיסטוריונים של העתיד הקרוב והרחוק לחלק ציונים לבוש ולאובמה על סמך הישגים והשפעה ארוכי טווח, ולא רק על סמך ספינים של פוליטיקה קצרת טווח. הוא חשוב משום שאפשר ללמוד ממנו לקחים שתהיה בהם תועלת לשנים הבאות, לנשיאים הבאים.

אלא שאת הקרב הזה אין הכרח להכריע בנוק-אאוט, אחד צודק, אחד טועה. ובעצם, אין בהכרח סיבה לראות בו קרב בין שתי עמדות סותרות.

יכול להיות שבוש ואובמה – עד כמה שהאפשרות הזאת עשויה להישמע מופרכת לנאמנים אדוקים או למתנגדים מתלהמים של אחד משניהם – הם בעצם צמד מוצלח של ניגודים משלימים. בוש נכון לזמנו, אובמה נכון לזמנו. בוש מי שפיזר את זרעי המהפכה, אובמה מי שיקטוף את הפרי בזהירות המתחייבת.

כבר היתה, לא כל כך מזמן, מהפכה שהזמינה שותפות משלימה מהסוג הזה. היא פחות בלטה לעין, משום ששני האישים המדוברים היו מאותה מפלגה.

האין בוש השני יורשו של רייגן?

ובכל זאת, בין רונלד רייגן, שבילה את מרבית שנות השמונים של המאה הקודמת בהטפה להפלת חומת ברלין ולשחרור מזרח אירופה מעולו המעיק של הקומוניזם, לבין ג’ ורג’ בוש האב, שבזמנו כנשיא התחוללה בפועל רעידת האדמה הפוליטית של נפילת ברית המועצות, היו הבדלים גדולים במדיניות ובאישיות.

לעתים גדולים כמעט כמו אלה שבין בוש השני לבין אובמה. וגם בין התפקידים ששיחקו הנשיאים הללו אפשר למצוא קווים של דמיון (וגם, כמתבקש, הבדלים): רייגן התוקפני, המושמץ על ידי השמאל כמחרחר מדון ומלחמה, האידיאולוג הנוקשה– לכאורה – ובוש המתון, הזהיר, הריאליסט המושבע.

רייגן

טילטל את העולם, הרעיד אותו – ובוש פיקח עליו זהיר-זהיר. כשמנהיגי המפלגה הקומוניסטית החליטו להתחיל ברפורמות דמוקרטיות, הגיב בוש בבקשה “להימנע ממעשים טפשיים”.

כשנפלה חומת ברלין, והכתבים שאלו את בוש מדוע איננו נראה שמח, השיב להם: “אני לא בחור מהסוג הרגשני”. וכאמור, יש הבדלים רבים בין המהפכה ההיא למהפכה הזאת, ובכל זאת שווה להביט בה ולשאול: האין בוש השני יורשו של רייגן – כך ודאי היה רוצה לראות את עצמו.

האין אובמה יורשו של בוש הראשון – וכבר נאמר הרבה, כולל בטור זה, על הדמיון המפתיע בין ממשל אובמה הדמוקרטי לזה הרפובליקאי של בוש האב.

תגרנות פוליטית מחייבת לקבוע מי צדק ומי טעה, לחבוט באובמה על להיטות יתר (כפי שעושה הימין בישראל) או על זהירות יתר (כפי שעושה הימין האמריקאי). אך אפשר לנסות ולהבין את ההיגיון במעשיו של בוש בעת ההיא, ובאלה של אובמה בעת הזאת.

לקבוע שבוש היטיב לראות כאשר התעקש שגם במזרח התיכון מוטב דמוקרטיה מדיקטטורה – ושגם אובמה מיטיב לעשות בנסותו לנווט במים הסוערים הללו במתינות, באחריות, בלי התלהמות. כמו בוש, מהסוג הראשון.