What Is Left for Obama to Do

<--

מה שנשאר לאובמה לעשות

לנשיא האמריקאי נותרה אופציה אחת בלבד כדי לעצור את תוכנית הגרעין של איראן: להצליח לשכנע את העולם שהוא “רציני” ומוכן לתקוף

ברק אובמה כבר הפסיד במלחמה אחת החודש, או כך לפחות סבורים מבקריו בימין השמרני והלוחמני. ג’ון מקיין, הסנטור הוותיק מאריזונה, מי שהפסיד בעצמו מלחמה אחת שאובמה דווקא ניצח – הבחירות לפני שלוש שנים – מתח ביקורת על הנשיא פעמיים בתוך כמה ימים. פעם אחת על החלטתו להסיג את כל כוחות צבא ארה”ב מעיראק: “האיראנים כבר מציגים את המהלך הזה כניצחון גדול שלהם”, הזכיר מקיין למי שעוד מוכן להאזין לו. בפעם השנייה אתמול, לאחר שדלפו פרטי הפטפוט הרכלני בין אובמה לבין נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי: “זו שיחה המעידה על הגישה והמדיניות של הממשל הזה כלפי ישראל”, אמר.

ובעצם גם אובמה היה מתון יחסית, שהרי את העלבון האמיתי בנתניהו הטיח סרקוזי. אותו סרקוזי שבשיחה פרטית מודלפת כינה בעבר את אובמה “חלש, חסר ניסיון ולא מוכן”. סרקוזי היה גם מי שהטיח בפניו של הנשיא את האמת לפני שנתיים, כאשר נפגשו בוועידה שבה הטיף הנשיא האמריקאי לפירוק העולם מנשק גרעיני.

“טוב לדבר על העתיד”, לגלג הנשיא הצרפתי, “אבל לפני העתיד יש את ההווה. ובהווה יש לנו שני משברים גרעיניים”. הוא עוד אמר: “אנחנו חיים בעולם האמיתי, לא בעולם וירטואלי”.

בוש וצ’ייני לא עשו הרבה יותר

ובעולם האמיתי הזה קרה אתמול דבר חשוב: הכרה רשמית בכך שאיראן אכן חותרת ליכולת צבאית גרעינית. לא שמישהו שעיניו בראשו חשב אחרת, ובכל זאת, לפעמים, כדי לפוגג את אווירת הנשף, צריך להסיר מסכות.

מה יעשה אובמה במידע החשוב הזה? הוא בוודאי מחויב ככל קודמיו לניסיון למנוע מאיראן יכולת צבאית גרעינית, אך ככל קודמיו יוכל לומר שגם הוא ניסה ולא הצליח. ג’ורג’ בוש וסגנו ריצ’רד צ’ייני, המפליג בספרו בהסברים על סכנת הגרעין האיראני, לא עשו הרבה יותר מאובמה.

מצד שני, במשמרת שלהם אף מדינה סוררת לא הגיעה ליכולת גרעינית בלי להודיע מראש: ההודים והפקיסטנים חשפו את הקלפים אצל קלינטון. צפון קוריאה היתלה בקלינטון. לוב ויתרה בגלל הפחד מבוש. סוריה ספגה מכת מנע באישורו של בוש. אולי מדובר במקריות אקראית, ואולי בכל זאת יש משמעות גם לאופן שבו נתפס הנשיא האמריקאי במדינות החוככות בדעתן אם להתקדם בתוכניתן הגרעינית אם לאו.

הקהילה הבינלאומית נמצאת בצומת

לפני שהחליט לפנות את עיראק לצהלת האיראנים, אובמה נגרר אחרי צרפת ובריטניה להרפתקה בלוב, שהצליחה. בדיעבד, הכחיש את המקור שתיאר את הממשל כ”מוביל מאחור”. זה “ביטוי שהתקשורת נתפסה לו”, אמר הנשיא. אבל כתב “הניו יורקר” שפרסם את ה”ביטוי”, מתעקש: שמעתי אותו בבית הלבן.

כך או כך, במקרה האיראני אין מי שיוביל, מלבד אובמה. ההחלטה אם להסתכן בעימות עד כדי מלחמה תהיה שלו. פוליטית, ספק אם יש לו מה להפסיד מהחלטה כזאת, אלא שהבוחרים היו רוצים להאמין שהחלטות מסוג זה לא מתקבלות מסיבות פוליטיות.

מהותית, ברור לכל שהקהילה הבינלאומית כבר הגיעה לצומת טי – ימינה לפעולה כוחנית הרבה יותר מכפי שננקטה עד כה, או שמאלה להשלמה עם ניצחון איראני נוסף במזרח התיכון. אין עצירה בצומת הזה, ואת זאת מבין גם אובמה. לנשיא האמריקאי נשארו רק מעט כלים כדי לעצור את איראן. סנקציות חמורות הוא ממש לא יוכל להטיל בלי שיתוף הפעולה – שלא יבוא – של סין ורוסיה. שכנוע כבר נוסה. האביב הערבי הפך לסתיו – ודילג על טהרן.

רק אופציה אחת נותרה לאובמה: לשכנע את שאר העולם שהוא מוכן לתקוף את ההוא ש”צריך להתמודד איתו כל יום”, כדי שלא יתקוף בעצמו, ואת ההוא שכינה אותו “חלש”, כדי שימשיך לבטוח בהנהגה האמריקאית, ואת ההוא שאמר עליו ש”הוא לא יודע לאיית את השם של עצמו”, מחמוד אחמדינג’אד. אולי אם יצליח לשכנע, הוא לא יצטרך לתקוף.