Age of Weakness

<--

עידן החולשה

בעקבות ההתנהלות של דרג המדיני הולכת ונוצקת מציאות, רושם מתרחב של בידוד. נסיגה בכוחה הבינלאומי של ישראל

נדב איל

שגגה נפלה לפני החזאים ברחבי העולם: ההוריקן לא חלף מעל לחוף המזרחי של ארצות הברית. הוא כאן. ובניגוד לסופה הטרופית של האמריקאים, הסופה המדינית שלנו איננה מאכזבת את רואי השחורות. שורה של התפתחויות, לעתים קשורות בגלוי ולפעמים באורח סמוי, מתחברות לתמונה בינלאומית קשה לדידה של ישראל. שורת הידיעות מהיממה האחרונה ניטחת על ירושלים כמו להקת עורבים שחורים.

הטורקים, נאמנים לתדמיתם, מגשימים את כל איומיהם ומובילים לניתוק מעשי של קשריהם עם ישראל. ההשפלה באיסטנבול נועדה לומר לממשלת ישראל שגם שיקולים כלכליים, תיירותיים, אינם עומדים עוד בדרכה של אנקרה. במקביל, הטורקים מדברים כעת בגלוי על האפשרות של עימות פיזי בין שתי המדינות סביב קידוחי הגז של חברות ישראליות, ואין להם שום בעיה לאיים בדרך גם על חברת האיחוד האירופי קפריסין.

המשבר הזה לבדו, עם חברה בכירה בברית נאט”ו ומעצמה אזורית, מספיק בהחלט. עם זאת, הוא מצטרף לשורה ארוכה של התפתחויות, חלקן בגדר אנקדוטות משפילות ואחרות עשויות להיחשב לשינויים אסטרטגיים. מכולן יחד מצטיירת תמונה אחידה ומדכדכת של חולשה ושחיקה במעמד ישראל. כאשר מודלפים ציטוטים של שר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס, מתוככי הבית הלבן, שאומר לנשיא אובמה כי בנימין נתניהו “כפוי טובה ומסכן את מדינת ישראל”, האיתות הזה נקלט בשכונה המסוכנת שלנו.

הפלסטינים מבינים מה זה אומר, וכך גם הטורקים והמצרים. כאשר ישראל איננה מצליחה להציג אלטרנטיבה ברורה ליוזמת המדינה הפלסטינית, ולהבדיל, כשהתזמורת הפילהרמונית הישראלית לא מסוגלת עוד להגיש קונצרט בלונדון, הולכת ונוצקת מציאות. רושם מתרחב של בידוד. נסיגה בכוחה הבינלאומי של ישראל. עידן של חולשה.

פוליטיקה נבונה של הטורקים

אין טעם לעסוק בהתלהמות הטורקית העלובה למדי או בפגם שנפל בהדלפה מהבית הלבן. הרצפה אולי עקומה והשופט בנזונה, אבל המערכת הבינלאומית איננה משחק דוקים. היא מעריכה מי שיודע ליצור בריתות ולשדר עוצמה ובזה למי שנתפסים פאסיביים, בעייתיים ולא אמינים.

באותו יום שבו טורקיה הודיעה על הורדת דרג היחסים עם ישראל ועל הסנקציות, היא שחררה גם הודעה קריטית בחשיבותה על הצבת מערכות רדאר בתחומה, המיועדות לנטר את יכולותיה של איראן. זו הייתה דרכה של אנקרה לומר לוושינגטון ולאירופה: אנחנו לא מתנתקים מהמערב, רק מישראל. בעיקר, זו הייתה פוליטיקה נבונה (ומעציבה, מבחינתנו).

יכולתה של טורקיה לחולל את המשבר הנוכחי הייתה מוגבלת מאוד, אילו ישראל והפלסטינים היו מצויים במו”מ אינטנסיבי. וגם ההפך: ארצות הברית של אובמה הייתה מצליחה בקלות רבה יותר לצמצם את היקף הפעילות הפלסטינית

לקראת החלטת האו”ם אם יחסיה של ישראל באזור היו טובים ויציבים יותר. סך כל הכשלים, אי-ההבנות והעימותים מצטבר בסופו של עניין למסה קריטית. זה מתחיל בהשפלת שרפרף לשגריר הטורקי בעקבות סדרת טלוויזיה מטופשת ונגמר, בסוף, בהפסקת קשרים ביטחוניים.

הפלסטינים אולי אשמים באי-חידוש המו”מ והטורקים – בהתלהמות, אך עבור ישראל השאלה איננה עוד אשמה אלא אחריות. קברניטינו מנהלים כעת קרב רחוב עם נשיא אמריקאי, ראש ממשלה טורקי ורוב הקהילה הבינלאומית. כך מגיעה ישראל לעימות באו”ם מול הפלסטינים: כאשר ידידיה עייפים מהתנהלות ממשלתה ויריביה חשים מחוזקים.

מצד שני, אפשר לנשום לרווחה; משרד ההסברה כבר הודיע שיקים “אוהל הידברות” מול מטה האו”ם בעת ההצבעה. אוהלים זה אמנם עניין טוב ומומלץ בקיץ הזה, אבל ספק גדול אם ממשלת ישראל צריכה להתחיל להקים אותם בניו יורק.